כיפת ברזל לנפש: הצצה יחודית ‘לקומנדו החוסן הנפשי’ של קריית אונו

אחת ההשלכות הקשות של מלחמה היא הפגיעה הנפשית שהיא גורמת לאנשים שחווים אותה. חרדה, טראומה, דיכאון וסטרס הם רק חלק מהתסמינים שעלולים להופיע אצל נפגעי מלחמה, ולפעמים אפילו אצל אלה שרק עדים לה מרחוק כל שכן אלו הנמצאים בקרבת אזורי העימות ואזורי נפילת הטילים.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

המלחמה האחרונה שעדיין מתנהלת הוכיחה יותר מתמיד את חשיבות החוסן הקהילתי והיכולת של כל ישוב וישוב להתמודד עם האתגרים הכרוכים בכך. עובדים סוציאלים ופסיכולוגים מהווים לכל אורך התקופה הזו ‘כיפת ברזל’ לנפש לצד האזרחים שמגלים תושייה כמאמר הפסוק: ‘איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק’ (ישעיהו מ”א).

במוצאי שבת (28/10) נשמעה אזעקה ברחבי קריית אונו והסביבה ודקה לאחר מכן נשמע קול נפץ עז שהחריד את האזור. “ששמענו את נפילת הטיל” משחזרת איילה סומך שגרה באחד הבניינים שנפגעו מההדף, “התחילה מהומה רבתי ילדים ומבוגרים צעקו. בשלב זה ניסיתי להרגיע את כולם שהצטופפו בחדר המדרגות. הבאתי כדור הרגעה לאחת הילדות. התחלנו לרדת למטה מחובקים לכיוון הכניסה ואז נגלה לעברנו מחזה לא פשוט, הרכבים בחניון עלו באש כתוצאה מפגיעת הטיל בחניון. פיצוצים נשמעו מכיוון המכוניות והזגוגיות של הבניין שלנו התנפצו והרסיסים היו בכל מקום. דיירים החלו לצעוק שהאש קרובה ואני הרגעתי ואמרתי להם שהאש מרוחקת.

ראשונים הגיעו למקום צוותי המתנדבים העירוניים ומיד לאחריהם צוותי החילוץ וההצלה של פיקוד העורף ורכבי החירום של כיבוי אש, מד”א ומשטרה שחסמו את האזור”. כשגורמי החירום החלו להשתלט על האירוע, ניגשה סומך לשבת בצד עם סיגריה. “ניגש אליי חובש מפיקוד העורף ושאל לשלומי. התחלתי לרעוד ואז הצטרפה אלינו עובדת סוציאלית. החובש בדק לי דופק שהיה מהיר ונבדקתי בניידת מד”א. לא רציתי להתפנות והעובדת הסוציאלית לקחת אותי הצידה ואז התחלתי להרגיש סחרחורת ופרצתי בבכי”.

באותם רגעים התפזרו בשטח עובדות סוציאליות מאגף הרווחה והשירותים החברתיים בעירייה, שבימי חירום חוברים אליו ופסיכולוגים מהשירות הפסיכולוגי החינוכי שכפוף לאגף החינוך בעירייה, יחד הם מהווים את צוות החוסן הישובי (צח”י) שנועד לתת מענה מיידי בשעת משבר או חירום באמצעות פעילים קהילתיים תוך הפעלת גורמי סיוע מקומיים וחיצוניים. דורית סגל, עו”ס במרכז לשלום המשפחה ומניעת אלימות נזכרת באותו ערב לא שגרתי, כאשר הוקפצה יחד עם עוד מספר עו”סיות באופן מיידי לזירת הנפילה עם הווסט הצהוב ותחושת השליחות שמלווה אותה ועמיתיה למקצוע. “היו שלושה בניינים וכמה בתי קרקע שנפגעו. התחלקנו לשלושה צוותים ועברנו קומה, קומה ודפקנו בכל דלת וביררנו לשלום המשפחה. במקרים מסוימים נכנסנו וקיימנו שיחות התרשמות”.

חלק מהבניינים עוברים בימים אלו תמ”א ולכן בחלק מהמקומות פגשנו צוותי העזרה הראשונה הנפשית דיירים מהחברה הערבית שעובדים במקום, “ראש העיר, ישראל גל שהתלווה אלינו הדגיש שהם אזרחים לכל דבר ועניין ואנחנו מכבדים אותם”. בחלק מהדירות גם מתגוררים עובדים זרים מסין ואפילו הם פגשו משפחה שהתפנתה מאשקלון בעקבות נזק שאירע לביתם מפגיעת הרקטות, “היה שם ילד בן תשע שאמר לי משפט שלא מש מזכרוני: ‘המזל הרע הולך אחרינו לכל מקום”. לאחרונה נודע לנו כי המשפחה חזרה לאשקלון.

צוותי החוסן ליוו את הדיירים בשעותיהם הקשות אל תוך הלילה תוך שהם מקיימים איתם אסיפת דיירים במקלט: “החל מרגע נפילת הטיל הרגשנו שעוטפים אותנו מכל הכיוונים” נזכר אלק סומך, אחד מראשי ועד השכונה שגר בבניין שספג פגיעות, “הרכב שלי הלך טוטאלוס מהפגיעה אז אולי זו גם דרך להתחדש. הומור זו גם דרך טובה להתמודדות”. סומך לא מפסיק לשבח את פעילות אגף הרווחה והשירות הפסיכולוגי, “הרגשנו לאורך כל הדרך שיש לנו כתובת. גם בהיבט הנפשי וגם בהיבט המנהלי דברים כמו איך לפנות למס רכוש וראינו איך תוך שעות ספרות פינו את כל 11 הרכבים שנפגעו ובבוקר מוקדם כבר ניקו את השטח וחמישה ימים לאחר מכן ערכו עבורנו מפגש מסכם עם צוותי החוסן.

בחזרה לאיילה סומך שבסוף האירוע היא אובחנה ‘כנפגעת חרדה’, “אני מרגישה די אשמה גדולה על זה שאני בכלל מרשה לעצמי להיות נפגעת חרדה” היא פותחת את השיחה רגע לפני שהיא גולשת לתיאור הרגעים הקשים כפי שנאמרו קודם לכן, “יש מקרים כל כך קשים ואני מרשה לעצמי להכנס להתקף חרדה” היא אומרת ספק מתנצלת, “אבל הצוות הטיפולי נתן לי להבין שזה בסדר מה שאני מרגישה”. סומך שעובדת כמעסה בחדר כושר מציינת כי מאז האירוע “כל רעש חד מקפיץ אותי ישר”. אירוע נפילת הטיל בקרבת מקום מגוריה החזיר אותה 15 שנים לאחור, “היה פושע שהתגורר אצלנו בבניין ומאז עזב ובאחד הערבים מישהו פוצץ לו את הרכב ועכשיו מה שקרה הציף אצלנו את האירוע שהיה די טראומטי ופתאום הדברים התחברו יחד”.

כאמור לצוות העו”סיות התלוו צוות פסיכולוגים כשאותם מובילה אירנה בוכמן, פסיכולוגית חינוכית מומחית שמנהלת את השירות הפסיכולוגי בעיר, “עקרונות העבודה בחירום הם פשוטים, אנחנו עובדים כמה שיותר בסמוך לאירוע גם בזמן וגם במקום. ואנחנו נותנים סיוע שבו אנחנו מדגישים את הציפייה להתאוששות ולכך שהתחושות שמרגישים כרגע יחלפו והדברים ישובו להיות מוכרים. התפקיד שלנו זה לתת תקווה ולהחזיר לשגרה“.

הצוותים המטפלים עובדים לפי מודלים פשוטים ויעילים כמו מודל מעש”ה שמושתת על 4 עקרונות פשוטים להתערבות מידית במצבי חירום כפי שגיבש ד”ר משה פרחי ואומצה על ידי משרד הבריאות כמודל פעולה אפקטיבית לשימוש במצבי חירום : בוכמן: “ראשית צריך להקנות לנפגע תחושת מחויבות על ידי כך שהוא מרגיש שיש מי שעוטף אותו ומסביר לו ‘אני איתך פה’. אחרי זה אנחנו מעודדים לבצע פעולה פשוטה. ובזה אנחנו עוזרים לו לעבור ממצב של חוסר אונים. להתחלה של תחושת מסוגלות ויכולת לפעול. אנחנו לא מזמינים שיתוף ברגשות, אנחנו לא נתחיל לשאול איך אתה מרגיש ? אלא פועלים בערוץ שכלי ושואלים שאלות כמו ‘כמה זמן אתה כבר ממתין פה?’ שאלות שדורשות הפעלת מחשבה”. כמי שעוסקת בנפש האדם בשגרה בוכמן מסבירה כי “הפסיכולוגיה של מצבי חירום דורשת התייחסות אחרת” ומתארת, “הרעיון הוא להנגיש מידע כדי לעזור לאדם אלו הם חלק מעקרונות מניעת פוסט טראומה מה שתורם להחלמה ספונטנית. כך אנחנו נבנה עבור הנפגע את רצף האירועים ונדגיש עבורו שהאירוע הסתיים, ‘אתה רואה שכוחות ההצלה סיימו לפעול והנה עכשיו מתחילים לנקות ולסדר. המטרה היא להקנות סדר בחוויה שהיא לא מאורגנת, להדגיש את הסיום כדי לחזק את תחושת המוגנות וזה מה שעשינו בשטח

בוכמן מציינת לטובה את המעגל האזרחי – קהילתי כבעל תרומה לא מבוטלת לתחושת החוסן וההתאוששות, “אני מרגישה באירוע הזה במיוחד את ‘כוח העל’ שיש פה ממש. קהילת דיירים שנפגשתי איתם התגלו כחבורה מגובשת שמכירה אחד את השני. כשאין לך ממ”ד בתוך הבית, יש לזה חסרונות ויש לזה יתרונות שכשאתה יוצא לחדר מדרגות וכולם יחדיו, כך אתה מכיר אותם ברגעים הטובים והפחות טובים. יש שם כל כך הרבה חוסן בקהילה. בחיבורים, בעזרה ההדדית וההומור שלהם יש להם יכולת לחזק אחד את השני, להציע הצעות אחד לשני”.

בוכמן מציינת לפני שהעירייה מפעילה בימים אלו קו חם לתמיכה רגשית וגם מתבצע כל העת מיפוי צרכים על ידי אגף החינוך בבתי הספר ובגנים והדוגמא הבאה ממחישה זאת: “כמה ימים לאחר הנפילה” מציינת בוכמן, “שוב דפקנו בבתים ואחת הילדות שפגשנו שיתפה שהמורה שלה שמעה שהיא מתקשה לצאת מביתה והיא עשתה עבורה ביקור בית. ראיתי בעיניים של הילדה עד כמה הדבר היה משמעותי עבורה. אציין כי כבר ביום המחרת נעשתה פנייה ליועצות בתי הספר כיצד לתווך לילדים את האירוע”.

מאז שפרצה המלחמה עושים עובדי אגף הרווחה והשירותים החברתיים לילות כימים למען הקהילה: “כולנו פה ‘בצו שמונה’ לא רשמי” מציינת עו”ס דורית סגל, “העבודה היא מסביב לשעון בהתאם לצרכים ואף אחת לא מסתכלת על השעון. לעיתים אנחנו נכנסות למשבצת שהיא אינה בהגדרת התפקיד אבל צורכי השעה מחייבים. כך למשל בתחילת המלחמה שהיה חוסר בקציני נפגעים מטעם הצבא אנחנו הפכנו לצוות ‘בשורה מרה’ ועברנו בין בתים ובתי חולים עם רופאים מתנדבים מהקהילה ועם כל הרגישויות שכרוחות בכך. אנחנו גם נקראים לתרגל אירועי חירום רבי נפגעים שהלוואי ולא יקרו”. ועל אף המשימות הרבות עובדי האגף ממשיכים גם בעבודה השוטפת, “אנחנו ממשיכים על המשימות השגרתיות והסדנאות השוטפות”.

כמי שאמונה על טיפול באלימות במשפחה מספקת סגל זווית מעניינת תוצר של התקופה הזו: “יש בהחלט עלייה באלימות במשפחה שקשורה גם לעלייה בחרדה בקרב גברים וגם מפאת העובדה שנשארים יותר בבית”. צוותי החוסן מטפלים גם במרכז המשפחות המפונות שיושב בקריה האקדמית ועוד מספר לא מבוטל של משפחות שמשתכנות ברחבי העיר: “אני פוגשת מקרים של מחלוקות על רקע הבדלי גישה של ההורים בעניין הבית שננטש, כך ישנם כאלו שרוצים לחזור לקיבוץ או למושב כדי להגן ולהיות בכיתת כוננות ואילו האם מעדיפה שלא לחזור יותר לאזור הסכנה”.

עובדי האגף מחלקים מזון למשפחות ומקיימות קשר טלפוני עם בודדים: “אנחנו נותנים דגש על הגיל השלישי ואנחנו והקהילה מחבקים אותם”.

מאז המלחמה צצים עוד ועוד סיפורים שהם בגדר לא יאומן שכוללים מעשי זוועה לצד סיפורי גבורה יוצאי דופן לזה מתחברים התמונות והמראות שלא מרפים. כל אלו מעוררים מחדש אצל שורדי שואה את הפצעים שהם נושאים כבר עשרות בשנים: “אני יכולה לומר לך באופן אישי שאימי בת 94 שורדת שואה תמיד הקפידה שלא יעשו זילות של אותה זוועה, אך מאז הטבח הנורא היא מודה בפני שגם לה זה הזכיר את מאורעות הימים האפלים ההם”.

לסיכום אומרת בוכמן כי “בימים אלה מושגים כמו ‘חוסן ישובי’ לצד ‘אחריות קהילתית’ יוצרים סינרגיה שבה גורמי מקצוע, מתנדבים ואנשי קהילה חוברים יחדיו ל’כוח העל של החברה הישראלית בו השלם הרבה יותר גדול מסכום חלקיו”.

אולי יעניין אותך גם: מחמם את הלב והבטן: בקעת אונו מבשלת באהבה לחיילים שבחזית