אונו News 
“התקופה של עמית בעזה הייתה תקופה שהייתי בה בחשש מתמיד, אבל ניסיתי להימנע ממחשבות על דפיקה בדלת”. אומרת ליאת פרידמן, אימו של סמ”ר עמית פרידמן ז”ל, שנפל בקרב בעזה ב-27.08.24 והוא בן 19 בלבד.
עמית, תושב אור יהודה, התגייס באוגוסט 2023 לגדוד 932 בחטיבת הנח”ל. מיד לאחר סיום הטירונות וההכשרה יצא עמית לקורס מ”כים, לאחר שמפקדיו זיהו את הפוטנציאל הרב והנחישות הטמונים בו. חודשיים לאחר גיוסו פרצה מלחמת חרבות ברזל, במהלכה נכנס עמית 3 פעמים לעזה. בכניסה השלישית נפל בקרב בדרום הרצועה.
משפחתו של עמית, חבריו וכן אנשי צוות תיכון ‘יובלים’ בו למד המספרים על מה שהיה עמית בשבילם, חוזרים כולם על אותו מוטיב – החיוך הכובש, שהפיץ אור ולא היה ניתן לעמוד בפניו.
בראיון ל’אונו ניוז’ מספרת אימו ליאת על השירות הצבאי של עמית, החששות שלה, הזיכרונות ועל אותו רגע נוראי של הדפיקה בדלת.
שלום ליאת. אפשר לשאול איך אתם?
“המצב מורכב. זו שאלה שאין לי עליה תשובה כל כך, מעולם לא חשבתי שאני אהיה בסיטואציה כזו”.
לא היו לך חששות במהלך השירות של עמית?
“כן הייתי בסטרס מהשירות, בעיקר כמובן לאחר פרוץ המלחמה והכניסות של עמית לעזה. אבל אני מטבעי בן אדם חיובי שמנסה לחשוב רק טוב אז ניסיתי להימנע ממחשבות על דפיקה בדלת, לא באמת האמנתי שזה יבקר גם אצלי. עמית גם תמיד היה מרגיע אותי. אומר שהכל בסדר ושעזה זה לא כזה נורא כמו שאני חושבת”.
ספרי קצת על השירות של הצבאי של עמית
“עמית התגייס באוגוסט 23, אז הוא התחיל את ההכשרה שלו בנח”ל. כשפרצה המלחמה הם לא ממש ידעו האם הם יסיימו אותה, אך בסופו של דבר הם סיימו את ההכשרה, וכשהוא סיים הוא יצא ישר לקורס מ”כים. המפקדים שלו זיהו את הפוטנציאל והנחישות שלו והחליטו להוציא אותו ישר מהטירונות לקורס מ”כים.
הוא נכנס לעזה כבר במהלך הקורס?
“כן. הם נכנסו לעזה פעם אחת כבר במהלך הקורס לשבוע בערך. עם סיום הקורס הוא נכנס שוב לעזה בפעם השנייה כדי לפגוש את החיילים שלו, הפעם כבר נכנס לשבועיים. בכניסה השלישית שלו הוא נפל לאחר שבוע וחצי. הוא הספיק להיות מ”כ חמישה שבועות בלבד”.
הוא סיפר מה הוא ראה בעזה? היה משהו מיוחד שליווה אותו?
“הוא סיפר קצת, במגבלות של מה שאפשר. חוויה אחת שנצרבה אצלו הוא כינה “החדר הוורוד”. זה היה בכניסה הראשונה שלו, הוא סיפר שהם הגיעו לבית ובתוכו היה חדר שכולו צבוע בוורוד, עם מיטה ורודה, חדר קלאסי של ילדה. הוא סיפר שהיה לו קשה עם זה, להיכנס ככה לחדר של ילדה. אבל חבר מנוסה יותר, שהיה כבר כמה פעמים בעזה אמר לו תזיז קצת את המיטה. כשהוא הזיז את המיטה הוא ראה מצבור של כלי נשק. “אז התעוררתי על החיים שלי”, הוא אמר לי”.
אפשר להחזיר אותך ליום הבשורה הנוראית?
“עמית נכנס לעזה שבוע וחצי לפני נפילתו. הם מפקידים טלפונים לפני הכניסה, כך שאי אפשר בעצם לדבר איתם או לשמוע אותם. השיחה האחרונה שלנו למעשה הייתה שבוע וחצי לפני נפילתו. מה שכן, ישנה קבוצת ווטסאפ בה ההורים מקבלים עדכון לקוני מדי יום. שהחיילים בסדר, אוכלים טוב וישנים טוב. גם באותו היום קיבלנו הודעה כזו, שהייתה נכונה לשעתה.
באותו יום שוחרר פרחאן אל-קאדי מהשבי, ושמענו שהנח”ל לקחו חלק בפעילות, ידענו גם שלא היו נפגעים בנח”ל באותה פעילות ולכן אפילו חשנו גאווה שאולי עמית לקח חלק במבצע.
באותו ערב נסענו אני ואסף, אבא של עמית, יחד עם יובל האח הקטן לבקר את רועי, אחיו הגדול של עמית, בדירתו בתל אביב. בדיעבד המודיעה והפמליה שלה כבר חיכו לנו ברחוב. עשר דקות אחרי שנכנסו הביתה הייתה הדפיקה בדלת”.
מי פתח את הדלת?
“אסף פתח את הדלת. אני הייתי למעלה ודיברתי עם אימא שלי בטלפון. שמעתי מלמטה צעקת שבר של אסף ושמעתי אותו קורא לי. עוד לא הבנתי מה בדיוק קורה. כשהתחלתי לרדת במדרגות כבר ראיתי בזווית העין את המודיעה ואת החיילים. ואז הבנתי. מיד זרקתי את הטלפון כי לא רציתי שככה אימא שלי תתעדכן. ואז נאמרה לנו הבשורה הנוראה מכל”.
המודיעה ליוותה אתכם במשך כל הערב הזה?
“יעל, רון ודותן, הצוות שהודיע לנו את הבשורה הנוראה פשוט ליוו אותנו במשך כל השבעה מבלי לעזוב אותנו. הם היו פשוט מדהימים ורגישים, ולצערי הם כנראה למודי ניסיון באירועים כאלה בשנה האחרונה”.
מתי ראיתם את עמית בפעם האחרונה?
“אחרי הכניסה השנייה שלהם לעזה הם יצאו לשבוע רגילה. אחרי הרגילה הוא היה בעוד מן שבוע מנהלות כזה בשדה תימן, וביום חמישי של אותו השבוע הגדוד שלו נכנס שוב פנימה. בגלל שבאותה שבת הייתה בר המצווה של יובל, אז עמית נשאר אותה שבת והצטרף לחברים שלו.
מה הכי תזכרו מעמית?
“אין דברים כמו עמית. זה היה ילד שלא הפסיק לחייך, אין לנו תמונה אחת שלו שהוא בלי חיוך. הוא היה עושה הכל בחן המיוחד שלו, בשקט וברוגע שפשוט לא היה מאפשר לאף אחד להישאר אדיש אליו.
עמית היה מוקף בחברים כל הזמן, ובכל מקום שהגיע הוא רכש חברים חדשים.
רק בשבעה הבנו באמת כמה חברים היו לו.
הגיעו לשבעה גם בני נוער קטנים יותר שהיו חניכים של עמית בצופים וסיפרו כמה הנוכחות של עמית הייתה משמעותית בחיים שלהם.
עמית גם אהב את החיים הטובים. היה חוזר מהצבא וישר רץ לבילויים עם חברים, אם זה לים או למסעדות או לא משנה לאן, העיקר למצות את הזמן. אם יש משהו שמנחם אותי זה לדעת שעמית אמנם חים חיים קצרים, אבל הוא מיצה את הטוב שבהם עד תום”.
במוצאי שבת יגיעו ליאת ואסף אל בית הספר ‘יובלים’ בו למד עמית, כדי לקבל את תעודת הבגרות לבוגרי המחזור שלו. גם מנהל בית הספר, ד”ר נתי ברק, והמחנכת של עמית, לילך שרעבי מספרים על מי היה עמית בשבילם.
“עמית לא היה כל תלמיד”, מספר ד”ר נתי ברק. “הוא היה הדבק שמחבר בין לא רק בין התלמידים לבין עצמם, אלא בין התלמידים לצוות החינוכי. הוא ידע איך להיות במרכז של המרכז, אבל בלי לעשות רעש.
מעבר להישגים הלימודיים שלו, הוא היה דמות יוצאת דופן במנהיגות שלו ובבולטות שלו. לא היה אפשר להישאר שקט לנוכחות שלו”.
“אני הייתי המחנכת של עמית במשך 3 שנים”, מספרת לילך שרעבי. “את כיתה י’ התחלנו במסכים אז היה קשה להכיר לעומק, אבל במהלך הזמן למדתי להכיר את עמית, בעיקר את החיוך השובה שלו שהיה סימן ההיכר שלו, חיוך שהציל אותו לא אחת מצרות למרות שהוא היה ילד טוב.
הוא היה דמות עם עקרונות, והוא הלך תמיד עם האמת שלו, גם אם האמת הייתה בצד של המורה ונגד דעת התלמידים. היה בו אור נורא חיובי, הוא לא היה לוקח דברים קשה מדי, לכן אני חושבת שכולם אהבו אותו”.
גם חברו הטוב של עמית, יהונתן אבן צור מספר מי היה עמית בשבילו. “עמית זה איש שאהב את החיים הטובים, כבר ביסודי ראיתי את זה. היה לוקח אותי כל יום אחרי בית ספר למרכז המסחרי לאכול מקדונלדס או פיצה, הוא היה אוכל כמויות בלי לעשות חשבון.
בחופשים מהצבא כשכולנו גמורים מעייפות הוא היה מגיע טעון באנרגיות, לא יודע מאיפה מביא אותן, ואומר לנו יאללה עושים סופ”ש קצה, לא נחים לרגע רק מבלים. הוא תמיד היה אומר לנו “גם ככה תחזרו בראשון לצבא וביום שני כבר תהיו עייפים אז מה זה משנה?” והוא צדק כל כך.
היום אני חושב שאולי משהו אצלו בראש ידע כל השנים שהחיים שלו יהיו קצרים מהמתוכנן ולכן הוא דאג לנצל כל רגע ורגע”.
היום (חמישי 26.09.24) בשעה 17:00 יתקיים טקס גילוי המצבה במלאות שלושים יום לנפילתו של עמית, בחלקה הצבאית בבית העלמין ביהוד-מונסון. יהי זכרו ברוך.
לעמוד ההנצחה שהקדישו חבריו של עמית לזכרו לחצו כאן
