יום שלישי , מרץ 31 2020
דף הבית / האוסקר ה-92 מתחנף לפולטיקלי קורקט ושוכח את הקהל בבית

האוסקר ה-92 מתחנף לפולטיקלי קורקט ושוכח את הקהל בבית

טקס האוסקר ה-92 הסתיים בשעה טובה, והיווה אנטי-קליימקס לאחת השנים הקולנועיות הטובות של העשורים האחרונים. נראה כאילו המפיקים שמו לעצמם למטרה לקחת כל דבר טוב שיכול היה להיות בטקס שלהם ולחרבש אותו בכוונת מכוון # טור אורח מאת סער ורדי

רנה זלווגר בתפקיד ג'ודי גרלנד עליו זכתה באוסקר השני שלה. צילום: באדיבות שאולי בסקינד
רנה זלווגר בתפקיד ג'ודי גרלנד עליו זכתה באוסקר השני שלה. צילום: באדיבות שאולי בסקינד

זה התחיל באירוע עצמו. בשנים עברו הוא היה מלא כוכבים נוצצים. עשורים ארוכים ג'ק ניקולסון קיבל מקום של כבוד בשורות הראשונות של הקהל, ומאז שהחליט לפרוש לגמלאות החליפה אותו מריל סטריפ הנצחית. השנה היא בלטה מאוד בחסרונה, ולא רק היא. יש להוליווד שורה ארוכה של כוכבים ענקיים שפשוט החליטו להדיר את רגליהם מהטקס, או פשוט לא להגיע מלכתחילה.

לראשונה בכמעט שני עשורים שבהם אני צופה בטקס, מצאתי את עצמי מסתכל על הרבה "כוכבים" שעלו לבמה כדי להגיש פרסים, או כאלו שהמצלמה חלפה עליהם במהלך הטקס, מגרד את הפדחת ומנסה להבין: מי האנשים האלה לעזאזל? איפה כל האגדות החיות, כמו מורגן פרימן, קלינט איסטווד, סמיואל ג'קסון וטום קרוז? איפה הנשים החזקות, שזכו בשנים עברו, כמו ניקול קידמן, ריס וויתרספון, סנדרה בולוק, האלי ברי ואחרות? איפה הכוכבים הבריטים כמו איאן מקקלן, אדי רדמיין, ג'ודי דנץ, מגי סמית' ועוד כולם עם הילת אוסקרים בעברם? ואיפה כל הקאסט של שוברי קופות כמו הנוקמים? חוץ מסקרלט ג'והנסן וברי לרסון האלוהיות. חסרו לי בקהל הפרצופים של רוברט דאוני ג'וניור, כריס אוונס, כריס המסוורת' וכו'. בקיצור, אתם מבינים לאן אני חותר. אוסקר בלי כוכבים זה כמו שוקולד בלי סוכר או חורף בלי גשם. זה פשוט לא זה.

אבל בואו נעבור למתאבן העיקרי, שנתקע לי כמו אבן בגרון, והוא עודף הפוליטיקלי קורקט של הטקס. מרוב נבירה בעברם ובפוסטים היסטורי שהעלו מנחי הטקס לרשתות החברתיות, החליטו השנה באוסקר, כמו בשנה שעברה, לנהל טקס בלי מנחה. כלומר, סטיב מרטין וכריס רוק עלו לפתיח מבטיח וקורע מצחוק בהתחלה, והם יכלו להיות אחלה מנחים שבעולם, אבל זה כמובן לא קרה.

כי למה לפרגן? מה שהשאיר את הטקס בלי קטעי קישור, בלי תמה מרכזית שתחבר בין פרס לפרס, בלי דמות שופעת חן וכריזמה שתנעים את זמננו ותזריק לטקס בן 92 השנים את האלמנט הכי חשוב ואהוב שלו – הומור. תחשבו על הטקס ההוא שבו אלן דג'נרס עשתה סלפי עם בראדלי קופר, לופיטה ניונגו ואחרים, ושברה את האינטרנט. תחשבו על הטקס שבו הכניסו "אנשים מהרחוב" לאולם קודאק היוקרתי. או את הפעם ההיא שהזמינו פיצה לקהל המכובדים. זוכרים כמה זה היה אדג'י ומגניב? השנה הדבר הכי קרוב לרגע איקוני היה נאום הטבעונות המוצלח של חואקין פיניקס, שגם אם לא הסכמתי עם תוכנו לפחות הצליח להביא אמירה ולגוון קצת את הערב.

ארבעת פרסי המשחק היו בעצם די ידועים מראש ולא באמת הפתיעו אף אחד, וטוב שכך כי באמת מדובר ברביעייה שהגיע לה לזכות. אבל רגע השפל היה בהענקת הפרס לסרט "פרזיטים". מדובר בסרט קוריאני חביב ביותר, עם אמירה חברתית על מלחמת מעמדות שבאה לידי ביטוי כשהעניים תוקפים את העשירים בבתיהם. אם זה נשמע לכם מוכר, זה בגלל ש-2019 ניפקה סרט עם תמה דומה כמעט אחד לאחד.

קוראים לסרט ההוא "אנחנו", הוא יצא בדיוק לפני שנה לאקרנים, שבר קופות, נהנה משבחי הביקורות – והתאדה מעונת הפרסים כדי שלא יזכירו ש"פרזיטים" הוא בעצם תעתיק של הסרט ההוא, מינוס חלק מהאימה ופלוס אלמנטים ביזאריים של הומור קוריאני. בינינו, בין סרטו רב-הרבדים של בונג ג'ון-הו (פרזיטים) לסרטו רב-הדברים של ג'ורדן פיל (אנחנו), אני מעדיף את השני, שהוא גם הרבה יותר הוליוודי בהפקה שלו.

אלא שתרבות הפוליטיקלי קורקט הכתיבה השנה התרחקות של הטקס מכל מה שדומה ומזכיר את הוליווד. טרנטינו עשה סרט שהוא כולו שיר הלל להוליווד? בואו נעלים אותו באלגנטיות ולא ניתן לו את הפרסים החשובים. סקורסזה הפגיז בסרט מאפיה עם דה-נירו ופאצ'ינו? זה כל כך שנות ה-90 המוקדמות, שהסרט היה צריך להסתפק בעצם המועמדות וזהו.

האולם היה דל וריק יחסית מכוכבים וכך גם הסרט הזוכה. תם העידן שבו סרט זוכה היה גדול מהחיים, שסיפר סיפור אפי ומרהיב. "1917", שהוא סרט מלחמה קלאסי שגם שבר קופות וגם זכה לשבחי המבקרים, היה יכול להיות זוכה קלאסי אם היה יוצא לפני אפילו עשר שנים. עכשיו דינו היה להגיע למעמד הר סיני אבל לא לקבל את לוחות הברית, מהטעם הפשוט שהמשחק היה כולו פוליטי.

באירוע שבו הוליווד המטירה פרסים על יוצר ניו-זילנדי, מלחינה איסלנדית, דוקו על אמריקאים וסינים ושפע של אהבה לדרום קוריאנים, הכתובת הייתה על הקיר. האוסקרים רצו לצאת חובקי-עולם, לנתץ את המסגרת ההוליוודית ולראשונה בכמעט מאה שנותיהם להעניק את הפרס הגדול לסרט זר, ו"פרזיטים", שהוא טוב אבל לא מרהיב או מדהים בעיניי, נהנה מהספק וקיבל את הפרס.

בטווח הארוך, אני בספק אם זה הסרט שכולנו נזכור. בכך האקדמיה חופרת לעצמה בור (ככל שזוכים סרטים יותר אזוטריים שפחות אנשים ראו בקולנוע, כך פוחת הרייטינג של השידור) ושוב נפלה לאותה מלכודת שאליה נפלה בשנות ה-90 כשנתנה את הפרס ל"שייקספיר מאוהב" במקום ל"להציל את טוראי ריאן", ועוד הרבה קודם כשאפילו סרט אהוב ונצחי כמו "האזרח קיין" מיאן לקבל את אהבת האקדמיה.

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו .אם זיהיתם בפרסומנו צילום אשר יש לכם זכויות בו , אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות המייל dnewsltd@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך גם:

ילדים עם צרכים מיוחדים. צילום: עיריית אור יהודה

אנשים עם צרכים מיוחדים ומוגבלויות לא לבד באור יהודה