"אי אפשר לקפוא, החובה היא לשדר יציבות כשהקרקע נשמטת"

שבת ה-7 באוקטובר 2023 שינתה את פניה של מדינת ישראל והציבה את המנהיגות המקומית בקו החזית הראשון מול פחד, אי-ודאות וחרדה קהילתית עמוקה. בתוך הכאוס שפרץ עם שחר, נדרשו ראשי הערים לא רק לנהל מצב חירום ביטחוני, אלא גם לשמש עוגן של יציבות, להפיח ביטחון בתושבים ולהתמודד ברמה האישית והציבורית עם אובדן וכאב בלתי נתפסים. בראיון מיוחד וכנה, משתפת ראשת עיריית אור יהודה, ליאת שוחט, ברגעים שבהם הקרקע נשמטה תחת הרגליים, בהחלטות המהירות שהיו חייבות להתקבל בצל ההלם, במאבק הבלתי מתפשר להשבת החטופים ובאיזון העדין שבין זיכרון הנופלים לבין בחירה יומיומית בעוצמה, קהילתיות ותקווה.

איפה תפסה אותך השבת של ה- 7 באוקטובר?

"השבת הזו תפסה אותי בבית, בשינה. הבת שלי אירחה חברות שישנו אצלנו, והבוקר נפתח באזעקות ובבהלה גדולה. מכיוון שאני גרה קרוב למרכז ההפעלה העירוני, התייצבתי שם זמן קצר לאחר מכן כדי לקבל תמונת מצב ולנהל את האירוע.

מהרגע הראשון היה ברור שזה לא דומה לשום סבב שהכרנו. אחד הטלפונים הראשונים שקיבלתי זה ממפקד היקל"ר שלנו שגר בעוטף ואמר שהם קיבלו הוראה להסתגר בממ"דים. זה היה ברור שזה משהו אחר. ואז התחילו לזרום התמונות הקשות של טנדרים ומחבלים ברחובות שדרות – מראות שגרמו לי לשפשף עיניים בתקווה שזה פייק או חלום בלהות, אך המציאות טפחה על פנינו. לאחר מכן נחשפנו לתמונה של תושב העיר, אלמוג מאיר ג'אן, שנחטף. התמונה הזו קרעה לי את הלב. כל זה קורה במקביל לעובדה שהתושבים בעיר נכנסו לחרדה עמוקה מחשש שהמחבלים יגיעו גם למרכז והסתגרו בבתים. ההבנה הסופית שמדובר במלחמה ובשבר לאומי הכתה בי כשקיבלתי את הדיווח על הירצחו של חברי, ראש המועצה האזורית שער הנגב אופיר ליבשטיין ז"ל. באותו רגע הבנתי שמישהו קרוב אליי נרצח, ושהמצב רק ילך ויחמיר".

מהי התמונה, השיחה או הרגע הראשון מאותו יום שנצרבו בזיכרונך כמנהיגת העיר?

"נצרבו בי שני רגעים מקבילים: האחד הוא תחושת הכאוס מול שטף ההודעות המבוהלות מהתושבים, והשני הוא הרגע שבו הייתי צריכה לקבל החלטות ולאפס את האנשים סביבי בצל הכאוס שהיה פה. כראש העיר הבנתי שאי אפשר לקפוא – החובה שלי היא לשדר יציבות, נוכחות וביטחון כשהקרקע נשמטת. בשלב הזה קיבלנו לא מעט החלטות, ביניהן לתגבר את הנוכחות של יחידות השיטור והפיקוח בשטח, להגביר סיורים, לסגור מיד את כל אתרי הבנייה בעיר, והכי חשוב – לפעול להחזיר לתושבים את תחושת המוגנות שנגזלה מהם ברגע אחד".

ברמה האישית והרגשית, מה ה-7 באוקטובר מסמל עבורך היום?

"ה-7 באוקטובר ייחרט לדורות כיום של כאוס מוחלט, אובדן שליטה וסכנה קיומית מוחשית. המחשבה על האחים והאחיות שלנו שנטבחו באכזריות שאין לתאר, על מחבלים שחדרו לבתים, רצחו, אנסו וחטפו פעוטות, נשים וקשישים תוך כדי שידורים חיים שהגיעו למסך של כל אחד מאיתנו זו צלקת שלא תימחק. עבורי, היום הזה הוא תזכורת כואבת, אך מחייבת: עלינו להפיק לקחים כעם וכחברה כדי לוודא שדבר כזה לעולם לא יוכל להישנות".

כיצד השתנתה חזות פני העיר מאז אותה שבת (גרפיטי, מיצגים, שלטי חוצות, דגלים, תמונות נופלים, אנדרטאות)?

"המרחב הציבורי באור יהודה הפך למראה של הכאב, הערבות ההדדית והזיכרון. מיד לאחר אותה שבת, ובעקבות פנייה אישית ומרגשת של גאות, אחותו של אלמוג מאיר ג'אן שלנו שנחטף לעזה, העלינו קמפיין שילוט חוצות רחב בכל רחבי העיר ומיצגים למען השבת החטופים. לצד זה, חזות העיר שיקפה את התמיכה במילואימניקים ובכוחות הביטחון.

בהמשך, הנצחנו את הזיכרון באופן קבוע: חנכנו בשכונת נווה רבין את 'כיכר ה-7 באוקטובר', שהפכה לסמל עירוני של גבורה, כאב ותקווה עבור כולנו".

כיצד העירייה מאזנת בין הרצון להנציח ולזכור לבין הצורך לשמור על שגרת חיים ותקווה במרחב הציבורי?

"זהו אחד האתגרים המורכבים ביותר ברמה המנהיגותית. היו תושבים שהמיצגים והשלטים במרחב הציבורי היו קשים להם לעיכול בתוך הטראומה הטרייה, ומנגד עמדה החובה המוסרית לזעוק את צעקת החטופים ולכבד את הנופלים. בחרנו ללכת בדרך מאוזנת ואחראית: להציב את המאבק להשבת החטופים בראש סדר היום – בעצרות, בשילוט ובמיצגים מכבדים – ויחד עם זאת להחזיק בעוצמה את שגרת החיים, החינוך והקהילה. החוסן שלנו נמדד ביכולת לזכור ולכאוב, אך לא לעצור את החיים".

מהו המסר המרכזי שמובילה העיר כיום עבור הדור הצעיר שגדל בצל אירועי השנה הזו?

"המסר המרכזי הוא גאווה גדולה ותקווה. במשך שנים נהגו לכנות את הדור הצעיר 'דור האינסטנט' או לטעון שלא אכפת לו מכלום. המלחמה הזו הוכיחה בדיוק את ההיפך – זהו דור הברזל, מנהיגות העתיד, חבר'ה שהתייצבו בחזית ובמילואים בשבריר שנייה וממשיכים להילחם על הבית במסירות נפש מעוררת השראה.

לצערנו, שילמנו מחיר כבד מנשוא. איבדנו את סמ"ר עמית פרידמן ז"ל – תושב אהוב שלנו, ברוך כישרונות שהיה חבר טוב, פעיל בכל מקום שהוא היה בו. הוא נפל בקרב ברצועת עזה. יחד עם הוריו היקרים, ליאת ואסף, הקמנו בעיר עגלת קפה לזכרו שפועלת בימי שישי. זוהי הדרך להמשיך את מורשתו של עמית, שהיה 'מלך החיים הטובים', ולהעביר לצעירים שלנו מסר ברור: אנחנו זוכרים את הנופלים דרך עשייה, אור, חיבור ואהבת החיים".