משפחת בלטוך שעברה לינץ’: “לצערנו, אנחנו לא הראשונים ולא האחרונים”

משפחת בלטוך לא דמיינה שהנסיעה התמימה למשפחה ביהוד כדי לבלות איתם את סוף שבוע ואת חג השבועות תיגמר בלינץ’. ביום חמישי שעבר סביב השעה 18:00 יצאו מביתם במושב חבר בני המשפחה – בן אור וליאת בלטוך ושלושת ילדיהם, בן 5.5, בת 4 ותינוקת בת שלושה חודשים וחצי. הם הפעילו את אפליקציית ווייז וקיבלו הכוונה לנסוע דרך כפר סאלם ליד אום אל פחם, שם תוך דקות ספורות הותקפו בעודם במכוניתם על ידי אבנים שנזרקו לעברם. בעוד הם מנסים להימלט מהמקום עם מכוניתם מגיע אחד התושבים, מפנה להם את הדרך ומסייע להם לברוח מההמון הזועם. אם זה לא מספיק, הכלבה המשפחתית נעלמת ונלקחת על ידי התוקפים, אך המשטרה מצליחה לאתר אותה ומחזירה אותה לבעליה. המשטרה פתחה בחקירה מאומצת שהביאה למעצרו של חשוד בביצוע הלינץ’ במשפחה, תושב המקום בן 19. בעודם בהלם ממה שקרה להם מספרים בן אור וליאת על שאירע באותו היום.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

“באותו היום יצאתי מוקדם מהעבודה והתכוננו לנסיעה להורים שלי ביהוד כדי לבלות אצלם סופשבוע ארוך שכולל את חג השבועות”, מספר בן אור בלטוך, שגדל ביהוד והתגורר בה עד לפני ארבע שנים. “יצאנו מהבית בסביבות השעה 18:00 בערב לכיוון יהוד וכיוונתי את הווייז. חשבתי שהוא מנחה אותי לעקוף את הפקקים בוואדי ערה בגלל חסימה של המשטרה ונסעתי לפיו, לא הכרתי את הדרך הזאת לפני כן. חשבתי שהוא יוציא אותי לכיוון חריש ואז לכביש 6 ומשם למרכז אבל הוא הכווין אותי לאום אל פחם ואז לכביש 65”.

לאן אתה מגיע בסוף?

“בסביבות השעה 18:30, אנחנו מוצאים את עצמנו בלב הכפר סאלם. לא עבר הרבה זמן, נסענו בערך 500 מטר ואני שומע פגיעה של משהו כבד באוטו שלנו. הנחתי שזו אבן. הבנתי שקלטו שאנחנו ישראלים ושאנחנו מותקפים והתחלתי לנסוע מהר יותר וניסיתי להתחמק. הבנתי שמתחילים לרדוף אחרינו עם רכבים ואני רואה מישהו עם חצי גוף מחוץ לחלון הרכב זורק עלינו אבנים. אחרי דקות ארוכות של מרדף הצלחתי לאבד אותו. פתאום אני רואה שטרקטורון רודף אחריי ואחד הנוסעים זורק עלינו אבנים. אני ממשיך לנסוע ומגיע לאיזו סמטה בטעות ושם אני נתקל במבוי סתום. ניסו לחסום אותי מאחורה עם רכב וראיתי אותם כבר יורדים ממנו ובאים להכות אותנו ואני תוך כדי מנסה לנסוע אחורה ולברוח משם ובאמת הצלחתי לעשות את זה”.

מה קורה אז?

“אני ממשיך לעקוב אחרי הנחיות הווייז והגעתי לקטע אחר בכפר שבו יש מעבר מאוד צר והיה שם עומס מטורף והמכוניות עמדו ולא היה לי לאן לנסוע. זה הרגע שהתחילו להקיף אותנו עשרות אנשים, כשהם זורקים עלינו אבנים ומכים את הרכב עם אלות. הם שברו לנו את כל החלונות של הרכב. זה הרגע שהיינו בטוחים שאנחנו הולכים למוות. הם ניסו להוציא אותי מהרכב ונאבקתי בהם. התחננתי בפניהם שיפסיקו כי יש ילדים ברכב ולא רק שהם לא הפסיקו, ברגע שהם קלטו שיש ילדים ברכב הם הבינו שיש מטרה יותר קלה והתחילו לזרוק אבנים לכיוון שלהם. אשתי קלטה את זה וישר נשכבה עליהם כדי להגן עליהם וחטפה את כל המכות. היה שם ילד בן 10 אולי 11 לכל היותר שנופף מולי באקדח, כאילו שזה משחק, כאילו הוא יודע מה הוא עושה. ואז מגיע איזה מישהו, אין לי מושג מאיפה הוא בא, ומפלס לי את הדרך ואנחנו מצליחים לברוח משם. הקדוש ברוך הוא שלח לנו אותו. נסענו והגענו עד למעבר בין כפרים, לשטח כורכר, ושם עצרנו את הרכב ויצאנו לראות מה מצבנו”.

ומה אתה רואה?

“קלטתי שהמושב האחורי איפה שישבו הילדים מלא בדם אבל זה לא שלהם וירדה לי אבן מהלב. הדם היה מהאף של אשתי שנשבר מהפגיעה של האבן בשלושה מקומות ונפתחה לה השפה התחתונה. חצי פנים שלה היו ממש נפוחות. אני חטפתי סלע ביד אבל למזלי זה רק שפשוף. לפחות הילדים לא נפגעו, לבן שלי יש רק שריטה קטנה מעל הגבה מזכוכית שהתנפצה. אני לא מבין איך אנשים מאבדים כך צלם אנוש ומסוגלים לפגוע בילדים. התקשרנו למשטרה ותוך כדי מגיעים אנשים מהכפר הסמוך ולמזלנו הם באו לעזור לנו וישר הם התחילו ליצור חומה מהרכבים כדי שאף אחד אחר לא יצליח להגיע אלינו. בזמן הזה הכלבה שלנו ברחה מהאוטו והתוקפים ראו אותה ולקחו אותה. אחר כך המשטרה איתרה את הכלבה והחזירה אותה אלינו. בינתיים אותם אנשים הזעיקו רופא לשטח ולקחו את אשתי ושתי הבנות למרכז הרפואי אל נור ואותי ואת הבן שלי באוטו אחר. שם המשטרה חיכתה לנו וליוותה את האמבולנס שפינה אותנו לבית חולים העמק בעפולה. משם חמותי באה לאסוף אותנו ולקחה אותנו לבית שלנו בחבר. אני רוצה להודות למחמוד ג’ברין שעזר לנו ופינה אותנו למרכז הרפואי ולכל מי שעזר לנו להיחלץ משם”.

איך אתם מרגישים עכשיו?

“אנחנו בסדר. עדיין מתאוששים מהאירוע הזה. בחיים שלי לא נתקלתי בסיטואציה כזאת. אף אחד לא מבין איך יצאנו משם. כולם חשבו שאנחנו נסיים את החיים שלנו שם. אנחנו מוקפים במשפחה וחברים מהמושב שתומכים ועוזרים לנו. יש פה תנועה כל היום. מאז אותו היום לא יצאנו מהבית, רק אתמול יצאנו בפעם הראשונה מהבית לביקורת בבית החולים העמק. אנחנו לא מסוגלים לצאת מהבית. לצערי, אנחנו חוששים ואני מקווה שנצליח לחזור בקרוב לשגרה ולחיים שלנו. ליאת מתפדחת לצאת מהבית ועד שהפנים שלה לא יחזרו לקדמותם והפציעה תחלים היא לא רוצה לצאת מהבית”.

איך הילדים מגיבים לכל האירוע הזה?

“הם מדברים על מה שקרה. הם אומרים שאנשים רעים הרביצו לאוטו שלנו בלי כוונה. התמימות שלהם נשארה”.

ליאת מנסה להיזכר מה אירע באותו היום. “אני לא זוכרת הרבה, כנראה הדחקתי את האירוע”, היא אומרת, “אני זוכרת שבעלי אמר לתוקפים שיש לנו ילדים באוטו ושיפסיקו. ברגע שהם שמעו שיש ילדים באוטו הם כיוונו את האבנים אליהם וברגע שראיתי שהם זורקים עליהם אבנים נשכבתי עליהם. הדבר הבא שאני זוכרת זה שהגיע מישהו עם תלתלים ופינה לנו את הדרך ואז בעלי הצליח לנסוע אחורה ולברוח. הגענו לדרך כורכר ובאו אנשים לעזור לנו ולקחו אותנו למרפאת אלנור באום אל פחם. נפצעתי בפנים, שברתי את האף, יש לי נקע ביד שמאל וזכוכיות ברגליים. עברנו סיוט“.

היא מספרת כי היא נמנעת לצאת מביתה. “אני ממש מתביישת לצאת כך מהבית ואני גם מפחדת. היינו בבית החולים וראיתי ערבים וממש התחלתי להילחץ. לצערי, זה יכול לקרות בכל מקום, כמו שרואים בחדשות. אנחנו לא הראשונים ואני עצובה להגיד שגם לא האחרונים. המדינה צריכה לקחת אחריות לידיים ולעשות פה צעד כי זה לא ייתכן שהתושבים מפחדים לצאת לרחובות. זו המדינה שלנו“.