כשהמילים קופאות, הגוף מתחיל לדבר: כך מרפאים טראומה דרך תנועה ואמנות

שנתיים של מלחמה ומציאות חירום שנכפתה על מדינת ישראל צפויים להמשיך ולתת את אותותיהם על כל רבדי החברה למשך שנים רבות קדימה. על פי ההערכות, הנזק האגבי ברמה הרגשית צפוי להימשך לזמן ממושך ולגרור עימו שורה של אתגרים והתמודדויות.

כחלק מהניסיון להעניק מענה איכותית למצוקה המתוארת על רקע נפשי, אנו עדים למגמה בה יותר ויותר ישראלים בוחרים להתמודד עם הטראומה שחוו, בין אם באופן ישיר או עקיף, באמצעות השימוש בכלים ומיומנויות מעולמות התנועה והאמנות.

מי שמיטיבה להתייחס למגמה הזו היא ד"ר שרון וייסוסר, ראשת התכנית לטיפול בתנועה של בית הספר לחברה ואמנויות בקריה האקדמית אונו.

לדבריה: "כאשר אדם חווה טראומה, המוח אינו מחפש מילים. הוא מחפש ויסות, ביטחון, להחזיר את תחושת השליטה הגופנית שאבדה. הטראומה בעצם פוגעת ביכולת של המוח לארגן חוויה לכדי נרטיב קוהרנטי. לעומת זאת, התנועה והאמנות פועלים במסלולים עצביים שמתאימים יותר לאופן שבו טראומה מקודדת ונחווית בגוף. חוויות טראומטיות נרשמות כרשמים תחושתיים, תנועתיים ופיזיולוגיים- במתח שרירי, דפוסי נשימה, עוררות יתר או ניתוק. אזורים מוחיים הקשורים לעיבוד תחושתי-רגשי פעילים יותר, בעוד שמערכות שפה ונרטיב פועלות באופן מצומצם".

ד"ר וייסוסר מתייחסת לשימוש בתנועה ואמנות ככלים אלטרנטיביים, אשר הוכחו לעיתים כפתרון המאפשר להתמודד עם הטראומה בצורה איכותית. "במצבי טראומה, מנגנוני שפה עלולים להיות חסומים, קפואים או מוצפים. כאן נכנסים לתמונה שורה של טיפולים המאפשרים ביטוי שאינו בהכרח מילולי באמצעות האמנויות, ומכיר בחוויית הגוף כמרכזית. טיפולים אלו מאפשרים תנועה בין הנוכחות הגופנית לבין התבוננות וייצוג של החוויה דרך תנועה, דימוי חזותי, מוזיקה ואמצעים נוספים. בכך הם יוצרים מרחב ביניים בטוח המאפשר ויסות, עיבוד והרחבת אפשרויות פעולה וחוויה. המוח מקבל אפשרות לפעול דרך חוויה שמווסתת עוררות, מפתחת משחקיות, ומפעילה מנגנונים טבעיים של חקר וסקרנות, במקום הישרדות".

לשאלה עד כמה יעילות השיטות המתוארות, מוסיפה ד"ר וייסוסר: "על פי גישות מרכזיות בחקר המוח, המוח פועל כל הזמן כדי לנבא את העולם ואת הגוף עצמו. טראומה מערערת את המודלים המנבאים הללו ויוצרת תחזיות נוקשות של סכנה. אמנות מצידה מאפשרת למידה חדשה דרך פעולה. לעיתים רבות, הגוף מבין לפני שהמילים מגיעות, כאשר את המילים והסיפור ניתן לחבר מחדש לחוויית הגוף באופן הדרגתי ומווסת, וכך לאפשר היווצרות של זיכרון שלם ומעובד יותר. מעבר לכך, במרחב הקשר הטיפולי, תנועה ויצירה משותפת יוצרות סנכרון בין-אישי גופני, רגשי ועצבי. סנכרון כזה מחזק תחושת חיבור וביטחון, שהם תנאים הכרחיים לשיקום תחושת העצמי לאחר טראומה".