אנשי השבוע – התקווה של פצועי צה”ל

בעמותת ‘תקוות’ מאמינים, שלא חשוב מה מהות הפציעה, ניתן לעסוק בכל  תחום ספורט והעיקר להחזיר את האדם לפעילות ספורטיבית, כזו שתתרום להעלאת מצב רוחו ולתחושת השלמות, למרות הפציעה. סימון, הרוח החיה של עמותת ‘תקוות’ בראיון לאתר אונו ניוז מספרת כיצד ‘תקוות’ שינתה לא רק חיים של אחרים, אלא גם את חייה.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

את העמותה, המונה כיום כ- 800 פצועים וכ-70 מתנדבים, הקים רוקי מורביץ’, אביה של סימון  יחד עם חבריו, ויק איזקוב ואהוד אדלמן. מהות העמותה היא  העצמת הפצועים דרך פעילות ספורט ואתגר. “לא חשוב אם זה טריאתלון, גלישת גלים, קארטינג, רכיבה על סוסים, אופניים, או חדר כושר’, מציינת סימון.

סימון, אם לשלוש בנות: ניצן, שקד ואלה אוהבת לארגן, להתנדב וגם לעסוק בספורט. לדבריה, היא מכירה כל אדם וכל סיפור, כל החברים הקשורים בעמותה רשומים בנייד האישי שלה, לו היא עונה ללא הפסקה.

מדוע הקמתם את ‘תקוות’?
בשנות האינתיפאדה, בזמן שהיו כמעט כל יום פיגועים, אבי רצה לעשות משהו טוב. מכיון שבדרום אפריקה, הספורט הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, ראו  כמה הספורט עושה טוב לגוף ולנפש ולכן הוא הקים עמותה שמשלבת העצמה וספורט“.

איך את מצליחה להשיג את המימון?
“פעם בשנה אני נוסעת לארה”ב. השנה, קונסול ישראל בניו יורק, דני דיין, פתח את ביתו ועשה אירוע מיוחד עבור העמותה. הגעתי עם אחד הפצועים- שחף סגל, שנפצע קשה בידו במבצע ‘עופרת יצוקה‘, אבא שלי דיבר וגם שחף, ואנשים תרמו…יש לנו קשר מאוד הדוק עם יהדות ארה”ב שעוזרת למימון העמותה”.

איזו פעילות מתוכננת בקרוב?
“אנו יוצאים לשבוע סקי בחודש מרץ הקרוב. אנו משתפים פעולה עם חברת ‘סקי דיל’ במשלחת של 102 איש, שמתוכם 70 פצועים ו-30 מלווים המשלמים את כל הוצאותיהם”.

ספרי איך הייתה ההתחלה..
“במלחמת לבנון השנייה, הגענו למחלקת השיקום בתל השומר, במטרה  לבקר את הפצועים. באנו עם פצועים שכבר השתקמו ועם פעילים ב-‘תקוות’ והצענו להם להצטרף ולבחור בספורט ולא חשוב איזה, וזה עבד”.

 כיצד את מעניקה תקווה למי שרק נפצע והפך לנכה?
“ברגע שאני רואה פצוע ,במחשבתי אני רואה כבר איך הוא יהיה בעוד כשנה, שיעסוק בספורט ויחייך.. הפצועים שלנו נשארים בעמותה לתמיד, זה מעבר לספורט, זה ארוחות משותפות ואירועים –אנחנו משפחה וכך גם גרעין המתנדבים שלנו”.

איזה סיפור נחרט בזיכרונך?
“נועם גרשוני, שנפצע במלחמת לבנון השנייה, היה טייס אפאצ’י. הוא לא חשב שהוא ילך על רגליו, כאשר נפצע וכבר שהה במחלקת השיקום בתל השומר. יום אחד אמרנו לו שאנחנו הולכים לעשות סקי מים בכנרת, הוא אמר: ‘אני כולי מרוסק-את נורמלית?’. הוא הגיע ועשה סקי מים, כמו שאף אחד לא עשה! שנה אחר כך עשה סקי שלג. באולימפיאדה בלונדון הייתה מדליה אחת לישראל בטניס –מדלית זהב שהוא זכה בה וזה היה מדהים! סיפור  נוסף קשור באחיה קליין, שהתעוור במנהרה בעזה, ורץ עם אלופת ישראל מיגל אליאס ממכבים, כשהם קשורים ורצים יחד. לעיתים יש פצועים שלא ישר יודעים באיזה ספורט ירצו לעסוק, אנו מנסים חושבים  ולבסוף מוצאים”.

סיפורו של מתן ברמן, חייל צהל שנפצע בעזה ורגלו נקטעה
“התחרות היא מול עצמי”, כך מציין מתן ברמן (36) מתנדב בעמותת ‘תקוות’ כמעט כעשור, לדבריו, זה המעט שהוא יכול להחזיר לעמותה, שעזרה לו להתגבר על פציעתו וקטיעת רגלו. ברמן, נפצע ממטען בעזה בשנת 2002, רגלו נקטעה לאחר שש שנים שלאחריו, הוא קיבל אירוע מוחי. קודם לפציעתו, היה ספורטאי וגם לאחריה לא ויתר, ועשה סקי מים , סקי שלג, ריקודים סלונים בכיסא גלגלים, וגם טיפס על צוקים.

ספר איך הגעת ל-‘תקוות’?
“‘תקוות’, פגשה אותי אחרי קטיעת הרגל שלי בשנת 2008. אז גם הכרתי את סימון וכל ‘הרומן’ התחיל מכך, שהיא לקחה ששה פצועים קטועים, ביניהם גם אני, והוציאה אותנו למחנה מיוחד בסן דייגו במחנה צבאי. אחרי השבוע הזה לקחה אותנו לניו יורק, ושם בנו לכולנו את הפרוטזה החדשה, וזה היה מעצים… הגעתי למסקנה שזה המעט שאני יכול לעזור לה. כיום אני מרגיש מעולה.. סימון, רוקי וכל העמותה, הפכו להיות המשפחה לכל דבר, עם אשתי והילד שלי”.

 מה תפקידך בעמותה?
“בימי שלישי, אני מגיע מחדרה לטיפולים בבית החולים תל השומר, משם נוסע לביתה של סימון להתנדב בעמותה. אני עוזר בתחום ההתנהלות הכספית מול החברים בעמותה, שמבקשים עזרה. אני זה שעומד מול הגופים ,שבהם חברי העמותה רוצים לפעול מבחינה ספורטיבית, לדוגמה,מכוני כושר. יש לנו קבוצת תריאטלון שטסו לאליפות העולם בקייפטאון שבדרום אפריקה, ופעם בשנה אנו יוצאים במשלחת לחופשת סקי”.