פרחים בקנה: הווילה בסביון שהפכה לבית חם לפצועי המלחמה

יום חמישי בשעה שש בערב. אני צועד באחד הרחובות השקטים והיוקרתיים ביותר בסביון, מקום שבו השקט הוא כמעט מוחשי, מנותק לכאורה מההמולה הישראלית של חודשי המלחמה הארוכים. אני נכנס דרך שער הולכי רגל אל תוך חצר של וילה רחבת ידיים. שביל גישה ארוך ומתפתל, מרוצף באבן יוקרתית, מוביל אותי אל מול דלת עץ מאסיבית ומרשימה, מהסוג שרואים רק בסרטים הוליוודיים או במגזיני אדריכלות נחשבים. אבל הסיפור האמיתי של הבית הזה לא נמצא מאחורי דלת הכניסה המפוארת.

להצטרפות לקבוצת העדכונים בזמן אמת >> לחצו כאן

אני עוקף את המבנה אל עבר הכניסה האחורית, ושם, בין דליי מים למזמרות, מקבל את פניי בחיוך רחב גבי סוויסה. גבי הוא האיש שיחד עם אשתו שגית, לקח על עצמו את הטיפול הצמוד בלוחמים הפצועים, והפך את החמלה שלו למיזם חברתי שסחף אחריו קהילה שלמה. הוא לא רק מנהל, הוא המנוע, המלווה, ובמובנים רבים – האבא של החבורה הזו.

מבצר של תקווה: חמישה כוכבים של שיקום

ברוכים הבאים ל"הוסטל השיקומי" הכי לא שגרתי בישראל. בבית המידות הזה, שנתרם בנדיבות על ידי משפחת רנדי ורונן פלד, מצאו תשעה לוחמים פצועים את חלקת האלוהים הקטנה שלהם. גבי מוביל אותי לסיור בבית, והמראות מפתיעים. זהו לא מוסד רפואי קר ומנוכר. חניכי שבט "כנען" של הצופים המקומיים בסביון הגיעו לכאן, ובמו ידיהם שיפצו ובנו חדרים נוספים כדי לאפשר לכל לוחם את המרחב שלו. בכל חדר ניצבת טלוויזיה, מיטה נוחה ותחושה עמוקה של בית – מקום שבו הפציעה היא לא רק תיק רפואי, אלא חלק מהחיים.

במרכז הסלון עומד שולחן סנוקר שנתרם על ידי אחד התושבים, המשמש את החיילים להפוגה וליצירת רגעי נורמליות בין הטיפולים המפרכים בבית החולים "שיבא" הסמוך. בחדר המואר למחצה, אני מבחין בשני לוחמים שקועים במשחק. אחד מהם יושב בכיסא גלגלים, אוחז במקל הסנוקר בריכוז מקסימלי, בעוד חברו נשען מעל השולחן הירוק כדי לתכנן את המכה הבאה. גבי והשותפים שלו מהיישוב עורכים להם מדי פעם ערבי ברביקיו. "זה מזכיר הוסטל שיקומי בתנאים של חמישה כוכבים," אני אומר לגבי. הוא מהנהן ומסביר שזה בדיוק הרעיון: לתת למי שנתנו את גופם למדינה את התנאים הטובים ביותר כדי לחזור לעצמם.

ליל חמישי: ריח הפרחים והסיר של השכנה

סמוך לבית, ארגנו התושבים מקרר תעשייתי גדול. זהו הלב הלוגיסטי של המיזם. בתוך החלל המקורר, שבו הקירות עמוסים במדפי מתכת כבדים, עומדים עשרות דליים כתומים מלאים בפריחה. כאן אני פוגש את אחד הלוחמים, כשהוא מוקף בים של צבעים – מלבן הגיבסנית העדין ועד לאדום העז של הצבעונים והצהוב של הנוריות. הוא מושיט יד אל אחד הדליים העמוקים, שולף גבעול ארוך של שושן ובוחן אותו בקפידה באוויר הקר של המקרר. זהו טקס של הכנה, שבו כל פרח שנבחר מסמל עוד צעד לעבר יום המכירה של מחר.

בעוד הלוחמים מתחילים במלאכת המיון והאריזה של הגבעולים, נשמעת דפיקה בדלת האחורית. תושבת המקום נכנסת כשהיא אוחזת בסיר גדול ומהביל. "אני יודעת שלירן חייל בודד," היא לוחשת לי תוך שהיא מניחה את הסיר על השיש, "אז אני מכינה לו אוכל חם שיהיה לו".

לירן אפשטיין, אחד ממקימי המיזם, מביט בה בעיניים מלאות תודה. לירן הוא חייל בודד שנפצע בתוך רצועת עזה. הפציעה שלו קשה – רגל אחת אינה פעילה לחלוטין, והוא מתמודד עם מחלת הכאב הבלתי נסבלת CRPS. עבורו, הסיר הזה הוא הרבה יותר מארוחה; הוא ההוכחה שהוא כבר לא בודד בעולם הזה. "בניתי את המקום הזה מאפס יחד עם אורי," הוא מספר לי בעודו מסדר זר צבעוני. "הדוכן הוא הפרנסה שלי, אבל הוא בעיקר המשמעות שלי. בלי הפרחים, לא בטוח שהייתה לי סיבה לקום בבוקר".

הסיפורים שמאחורי הגבעולים

ככל שהערב מתקדם, הלוחמים נפתחים ומספרים לי את סגור ליבם. אורי סעדון, לוחם הנדסה קרבית, משחזר את בוקר ה-7 באוקטובר. הוא היה בחופשה עם יד שבורה, אך כששמע את הדיווחים מזיקים, לא היסס. הוא קפץ לאזור הקרבות כדי לפנות פצועים תחת אש תופת. שם, תוך כדי פעולת ההצלה, הוא נפל ונחבל שוב. הניתוחים לא צלחו, וגם הוא מצא את עצמו עם CRPS, הפעם ביד. "הפרחים נותנים לי שקט," הוא אומר בפשטות.

אורי מימון, לוחם כפיר, נושא עמו פציעה שקשה לעכל. הוא נפצע מירי דו-צדדי בגבול הצפון – חמישה כדורים ברגל וכדור אחד ששפשף את הגולגולת שלו במילימטרים ספורים. כיום הוא אחראי על הלוגיסטיקה מאחורי הקלעים, עוזר בהובלות ובסידור העמדות. "זה מוציא אותך מהמיטה," הוא מסביר, כשהוא מתכוון לתחושת התקיעות של בית-חולים-בית. "יש לך כמה שעות של נשימה, של עשייה שהיא לא רק סביב הפציעה".

היוזמה הזו נולדה בכלל בוולנטיין דיי לפני שנה. לירן ואורי יצאו לקנות פרחים לבנות הזוג שלהם, והבינו שדווקא שם, ביופי של הטבע, טמון הריפוי. הם החלו בדוכן קטן ביהוד, ומשם, בעזרתם של גבי ותושבי סביון, המיזם צמח לממדים של מפעל חיים.

יום שישי: ה"זומבים" והנחמה הצבעונית

למחרת בבוקר, אני מתלווה אליהם אל עמדות המכירה. במרכז G בלב סביון, לירן כבר עומד במיומנות מאחורי הדוכן. הקהילה כאן כבר מכירה אותו היטב. מסעדות כמו "מילה" ו"טורוס" מארחות את הלוחמים על בסיס קבוע, וראש המועצה מוטי לנדאו דואג לכל צורך ביורוקרטי או אישי שעולה. אני מבחין בלקוחות שעוצרים ליד הדוכן הלבן והמסודר; אישה בחולצה לבנה בוחנת זר ורדים ורוד וצפוף שמוצע לה על ידי אחד הלוחמים.

עינת מגני תקווה עוצרת ליד הדוכן, בוחנת את הפרחים בחיוך. "זו זכות לקנות מהם," היא אומרת לי. לירן מוכר לה זר במיומנות של איש מקצוע ותיק, תוך שהוא מחליף איתה כמה מילים על המצב. הקשר האנושי הזה הוא חלק בלתי נפרד מהשיקום שלו.

אני מדלג משם לרחוב צבי ישי 22 ביהוד. שם ממוקמת העמדה של רפאל קתריאל. רפאל, לוחם גולני מגדוד 51 שנפצע בקרבות בחאן יונס, מוכר את הפרחים כשהוא מתנייד על כיסא גלגלים. לצידו עומד יניב פפר, דמות שהיא התגלמות הישראליות היפה. יניב, תושב המקום ששירת מאות ימי מילואים במלחמה הזו, מוצא זמן בין גידול משפחתו לליווי הצמוד של רפאל. יניב גייס עבורו צילייה שתגן עליו מהשמש הקופחת ודואג לו לארוחת צהריים חמה מדי שישי. ביומיום יניב הוא בכלל לוליין קרקס, המופיע יחד עם בת זוגו ושני ילדיהם, אך כאן הוא המגן והשומר של רפאל.

המלחמה השקופה של רפאל קתריאל

תוך כדי שאני משוחח עם רפאל, ניגשים אליו עוד ועוד קונים. רפאל הוא בחור חסון, יושב מאחורי שולחן פלסטיק לבן כשמכשיר אשראי מונח לפניו. לידו ניצב שלט גבוה הנושא את הכותרת "מיזם פרח השכונות", ומפרט את הסיפור של הלוחמים שצומחים מהשברים.

אני מבחין שמשהו בעיניו משתנה כשההמולה סביבו גוברת. הוא מתחיל להתרגש, תנועותיו הופכות דרוכות יותר. לאחר שהלקוחות מתרחקים, הוא פונה אליי ואומר במילים שחודרות:"יש לי רגעים כאלו שבהם אני מרגיש כאילו זומבים שבאים עליי".

זהו התיאור הציורי והמצמרר שלו לחוויית הפוסט-טראומה – התחושה שכל דמות שמתקרבת היא איום פוטנציאלי, שכל רעש הוא התחלה של קרב חדש. "אני לא אוהב את המילים הללו, 'פוסט-טראומטי'," הוא מוסיף תוך שהוא חוזר לסדר בזהירות את דליי הנוריות והצבעונים המרהיבים. אני מביט בנוריות הצהובות והלבנות שצומחות מתוך הדליים לצד המדרכה, יופיין עומד בניגוד חד לכאב המורכב שהוא מתאר. "אני פשוט מתמודד," הוא מסכם, "והפרחים עוזרים לי להישאר כאן, ברגע הזה".

הרהור לסיום: שיקום כמעשה יצירה

כשעוזבים את הדוכנים בצהרי יום שישי, עם זר פרחים ביד, מבינים ששיקום אמיתי אינו קורה רק בחדרי הטיפולים או בבדיקות ה-MRI. הוא קורה בנקודות המפגש האנושיות – בשיחה קצרה על המדרכה ביהוד, בסיר האוכל החם שמוגש ללוחם בודד בסביון, ובשביל הגישה המתפתל בווילה שהפכה למבצר של תקווה וחברות.

גבי סוויסה והשותפים שלו בסביון ובסביבה יצרו מודל שבו הקהילה מציעה תרפיה ומזור. הפרחים של לירן, רפאל וחבריהם הם התשובה היפה ביותר לאפר של המלחמה. הפרחים הלבלוב, הצמיחה והצבעוניות זו התשובה לכאב שאינו מרפה. הלוחמים האלו שמרו על המדינה; עכשיו הם מלמדים אותנו איך לשמור עליהם.