חסד מופלא: בגיל 30 הקימה ארגון עזרה לנזקקים

מי מאיתנו לא חשב להתנדב לפעילות כזו או אחרת, ואולי אפילו מימש את הרצון הזה בתדירות של פעם בשבוע במקרה הטוב. מעטים האנשים שלקחו את רעיון העזרה לנזקקים והפכו אותם לפרויקט יומיומי לכל החיים. עוד יותר מעטים האנשים שהתחילו לעסוק בזה בגיל 30 וללא תמורה בכלל.

  הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ של אונו ניוז

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

לילך לסטר, בת 36, תושבת יהוד, היא אחת כזו. לא הרבה מכירים אותה בעיר, מאחר ועברה להתגורר כאן לפני 11 חודשים בלבד עם בן זוגה. אבל, פרסום הוא הדבר האחרון שמעסיק אותה. בראש מעייניה הפעילות והעזרה לנזקקים, ואת זה היא עושה מ-2014 ללא הרף.

תושבת יהוד בשנה האחרונה הקימה ארגון בשם “חסד”, ואת החותמת לפועלה קיבלה ב-2017, כשהכנסת בחרה את הארגון לאחד מ-20 “ארגוני החסד היפים” בישראל. “זה היה הרגע הכי גדול שלי. שם אמרתי לעצמי – “עשית משהו, תמשיכי”, הודתה לילך.

הכל התחיל במבצע צוק איתן לפני יותר מ-6 שנים, אחיה של לילך שירת בעזה. היא ארגנה דברים מחברים ושלחה לו. אז הגיע המשבר הראשון, כשהבינה בעצם מה עובר אחיה בתופת. בזכות עצה מאחותה היא מינפה את העזרה גם לחיילים אחרים.

“ניהלתי מחלקה בביטוח אז. רצה הגורל משמיים והפכתי ממש לחמ”ל, שיכנתי אנשים מהדרום במרכז, אני בעצמי ירדתי לדרום והייתי 600 מטר מעזה, היו לי תורמים מאוסטרליה, מהודו, מאיפה לא. נגמרה המלחמה ונשארתי בהלם. מחמ”ל גדול וזהו, חזרתי לחיים הרגילים, היה ריק. במלחמה הייתה  מין אופוריה, ערבות הדדית.

אמרתי לאנשים שהנה מגיע המשיח. אמרו לי שאני מטומטמת, שזה תמיד ככה במלחמה, ואח”כ הכל יחזור לסורו, לא האמנתי לזה, אז החלטתי שאם הכל יחזור לקדמותו – אני לא. התחלתי לחפש למי לעזור. פניתי לחברה בפייסבוק ושאלתי אם מכירה נזקקים, אמרה שכן ונתנה לי 2 כתובות. התחלתי עם סל המזון הראשון ומשם זה הגיע עד תרומות של 6-7 מיליון ש”ח ב-6 שנים האחרונות”.

תמיד היית בנתינה?
“קודם כל הגעתי מבית דתי, כיפה סרוגה, ושם נתינה זה הכי חשוב. הייתי אפילו מציקה לאנשים כדי לעזור להם, קרציה, עד שלמדתי לאזן את זה. “הכל התחיל מפה לאוזן, הייתי מתעלקת על הדודים שלי, עד שאמא שלי אמרה לי, שאני לא יכולה לבקש יותר תרומות בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית כל היום. עברתי לפייסבוק, ומ-400 חברים היום יש 5,000 שזה המקסימום ועוד 6,000 עוקבים, אני לא מנסה להוסיף עוד כי אין לי מספיק זמן”.

מפעל החסד של לילך בנוי מהרבה סוגי פעילויות: עבודה שוטפת כגון תרופות, ביגוד, אוכל, ריהוט, חשמל, ארנונה ויש גם פרויקטים רצים כמו כריכים בבתי ספר, מסיבות במחלקות בבתי חולים כשעוד היה אפשר. “אני בונה חדרים, למשל בבי”ח לבריאות הנפש בנס ציונה בניתי סוג של חממה, גינה עם השקיה ברמה גבוהה ,ואז כל מחלקה עושה משמרת ועובדת בגינה כתרפיה”, סיפרה לילך.

“אצלי הכל שקוף ורואים לאן הולך הכסף”

אז איך הכל עובד בפועל? זה מתחיל מפוסט תמים ומשם השמיים הם הגבול, כפי שמתארת מקימת הארגון: “אני כותבת- היי, צריכה 400 ש”ח לקשיש. לא עוברות 20 דקות והכסף היה, וגם אם זה 13,000 זה נתרם ביום אחד”.

בקורונה היה משהו מאוד יפה. הבנתי שהולך להיות בום. מישהי פנתה אליי ואמרה – ‘יש לי תן ביס מהעבודה, אני יושבת בבית, לא עובדת. אולי תשתמשי בזה, התקשרתי למרכז תן ביס, אמרו לי שאפשר להשתמש בסופר לקניות. וככה יצאו 420 סלי מזון – 9 חברות הייטק הביאו לנו אקסלים עם שמות העובדים שלהם והסלים חולקו לכל הארץ”.

לילך עובדת בשוטף עם פעילי חסד בכל עיר, ומדגישה כי יש המון רצון טוב ונתינה בקרב האנשים במדינה: “עם ישראל רוצה לתת, הוא פשוט צריך שיכוונו אותו ושיהיה רגוע שלא דופקים אותו. הבעיה בעמותות הרבה פעמים, אתה לא יודע לאן הולך הכסף. לאנשים נמאס לשלם על בניינים ועל עובדים. אצלי יש הרבה אנשים שתורמים לחשבונות בנק, 80% מהכסף נתרם און ליין למקרה. עד 72 שעות אני מוציאה לו קבלה ותמונות לאן זה יצא.

אנשים כל הזמן אומרים לי  – ‘איך את מצילה אנשים, אני אומרת – לא, אני קודם כל מצילה את עצמי. זה שאני מצילה אנשים דרך הפעילות – אדרבה”.

רגע לפני שחשבה להקים את מפעל החסד שלה, הרגישה לילך שחסר לה משהו בחיים, משהו לנשמה. “הייתי בחורה שמחה ומוצלחת שהולכת למסיבות בגיל 30, אבל יש חור בנשמה, משעמם. תמיד אמרו לי בבית  – תחפשו מה התפקיד שלכם, מה הכישרון. באמת לא הבנתי מה המשמעות שלי בחיים. מהיום שאני עושה את פעילות החסד פשוט הבנתי”.

נתקלת במצבים שלא מצאת להם פתרון?
“בטח. למשל, הייתה ילדה עם בעיית ראייה מאוד קשה, הייתה צריכה משקפיים מיוחדים שעולים 22,000 ש”ח. לא יכולתי להשיג. לאנשים שנשרף הבית – אני לא משפצת בתים. חוץ מזה, שום דבר לא בלתי אפשרי עבורי, אני תמיד אומרת כן. אם אני מכוונת למשהו טוב – יעזרו לי לעשות אותו.”.

הרגשת שהיה יותר צורך בעזרה לאנשים מאז פרוץ הקורונה?
“האמת שלא, אני לא מרגישה שיש יותר. אם בן אדם כזה או אחר רעב זה היה גם לפני. פשוט עצוב, כי כל המחלקות סגורות, זה הכי כואב לי. למשל קשישים, היינו עושים פעילויות במעון לניצולי שואה, מימנתי חוגים. הבדידות של האנשים מאוד כואבת”.

איך את משלבת הכל עם עבודה?
ב-3.5 שנים ראשונות הייתי עושה את הפעילות בין 13-14 שעות ביום. ככה חייתי. היה לי בוס מלך, הרווחתי הרבה מאוד לשעה, יכולתי לעבוד יום וחצי בשבוע ולהרוויח טוב. כל שאר הזמן התעסקתי בתרומות. פעם אחת שאלו את המנהל שלי איך אתה מסכים, הוא ענה שזו התרומה שלו לזולת”.

העיסוק הממכר והתובעני נתן את אותותיו, ועם הזמן לילך התמכרה לסיגריות. “תמיד הייתי עם סיגריות, אבל זה גדל הרבה יותר. הייתי כמו נהג משאית עם סיגריה בפה ועושה 8,000 דברים במקביל. הייתי אוכלת קצת רק כדי לשרוד. הצלחתי להיגמל מהעישון בזכות מכון אברהמסון”.

כאמור, לילך מצליחה לשלב גם זוגיות בתוך כל הפעילויות, מה שלא היה מובן מאליו בחייה עד לא מזמן: “כשבני זוג בעבר אמרו לי שאני פנאטית זה לא עניין אותי, אז מה. היום באיזשהו מקום הורדתי הילוך, אני יותר מסודרת, יש לי הרבה יותר תורמים ויותר מתנדבים, יותר קל. אני עושה יותר פרויקטים גדולים”.

לא מתלכלכת בביקורת

מקימת ארגון חסד משתדת להיות א-פוליטית ולעשות הכל בעצמה. היא מודה שהמדינה עושה טעויות, אבל לא מוכנה להעביר ביקורת. כמו כן, המוטו שלה הוא שהיא לא עוזרת באופן קבוע לאותם אנשים. לדעתה זה מפתח תלות, וכך הם לא יצליחו להתקדם.

יש לארגון  “חסד” קשר עם הרשויות המקומיות?

“לא נעזרת בהם. אני עוזרת להם, לא הם לי. יש לי פעילת חסד למשל באור יהודה שעובדת מול עו”ס בעירייה, אז אם היא צריכה עזרה אני בודקת”.

יש לך השגות על התנהלות העיריות?
“שואלים אותי את זה המון, מעולם לא עניתי על זה. אני תמיד אומרת שאני לא פוליטית, אין לי חוות דעת ואני לא רוצה לבקר את המדינה. אני בטוחה שיש טעויות, אבל אני מובילה אור ואני לא רוצה להתלכלך לעולם בביקורת. אני אומרת – אל תשאלו אותי שאלות, אלא תשאלו אותי איך אפשר לסייע. כן, המדינה צריכה לעשות יותר, אבל אני בגזרה שלי, אפילו לא מצביעה בבחירות. אני משפיעה בדרך שלי עבור האומה”.

לאן את ממשיכה מכאן?
“הכי הגיוני היה שאקים עמותה, גוף חזק וגדול, לעזוב את העבודה ולנהל את העמותה. כל פעם היו לי תירוצים שלא היה זמן מתאים. לפני חצי שנה התחלתי להקים את העמותה, כינסתי דירקטוריון עם אנשים בכירים, היה הכל מוכן. בשנייה האחרונה אמרתי – תעצרו הכל. בלב שלי הרגשתי שזה לא נכון. יש משהו בלעשות את הפעילות שזה רק מתוך תחביב, יותר טהור ונקי. בעמותה זה יהפוך למעצמה, אני לא רוצה כלום. יש לי עבודה מפרנסת, אלוהים דואג לי”.

ללילך חשוב לציין שהיא עדיין מחפשת פרויקטים: “כל דבר שיכול להשפיע. אני עושה כרגע פרויקטים מחזוריים, כמו הכנת כריכים כל חודש, בנייה של כל מיני דברים, יש כבר תורמים קבועים. אני כבר יודעת את הסכומים הדרושים ואני צריכה רק מתנדב לנהל את האופרציה. אני לא צריכה לעשות את זה כל יום. אני מרצה בבתי ספר, למרות שעכשיו פחות בגלל הקורונה, אז אם יש בתי”ס שרוצים שאני אגיע – באהבה”.

על העיר שבחרה לגור בה רק לפני שנה יש לה רק מילים חמות: “גרתי בר”ג, הבן זוג שלי היום הוא מיהוד וגם החברה הכי טובה שלי גרה פה. פעם צחקתי איתה ולא הבנתי למה לגור כאן, היום אני אומרת שאין על יהוד. כיף פה, נעים, שקט, אנשים לא מזיקים”.

בקרו בעמוד הפייסבוק של לילך >> https://www.facebook.com/lilach.lester