תיפרד יפה?!

אנחנו בימים הראשונים של תחילת השנה, נכנסים ויוצאים מהגן כשברקע נשמע בכי של ילד קטן… אנחנו מלאי תקווה שאצלנו זה יילך חלק ושבעיקר לא יהיה לו קשה ושיצליח “להיפרד יפה” וירגיש בטוח בגן.

רוצים להדליף? שלחו וואטסאפ

  הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אונו ניוז

הבכי שלהם פוגש אותנו לפעמים בחוסר אונים וחשש.. מה יהיה? לפעמים הוא פוגש אצלנו ציפייה, שהוא כבר גדול ולגמרי כבר יכול להגיד יפה שלום, ולפעמים אנחנו פשוט בלחץ זמן, ממהרים לעבודה ונותרים בחוסר אונים לנוכח ה”דרמה” שנוצרה.

הבכי הזה שמשתחרר, זו הדרך של הילד לבטא את הקושי, העצב וחוסר אונים שלו וגם הדרך להגיד לנו “אמא/אבא קשה לי”. לכן לא נרצה להוסיף  לקושי גם משפט בסגנון ״או שניפרד יפה או שאנחנו כבר הולכים״ .. כי אז הוא חווה בעצם קושי כפול – גם מהקושי להיפרד מאיתנו וגם מכך שהוא אכזב, שלא הצליח לעמוד בציפיות שלנו מממנו.

גם לא מומלץ להבטיח להם פרס, שרק אם “תיפרד יפה תקבל בובה או ממתק”, כי גם אם הוא מאד רוצה את הצ’ופר, וינסה ובכל זאת יבכה, כי קשה לו.. הוא לא יקבל?

גם ננסה לא להבטיח, “שאם תיפרד יפה ולא תבכה, נגיע מוקדם” אלא, מומלץ פשוט להגיע מוקדם לאיסוף בימים הראשונים של הגן, בלי קשר לאפשרות שבכה, כדי שהוא לא יכנס לדריכות כשההורים האחרים יתחילו להגיע לאיסוף מהגן.

גם נשתדל לא להגיד: “תיפרד יפה כי אם אתה בוכה אמא תהיה עצובה”… הרי אנחנו לא רוצות שהילד שלנו יעשה דברים רק כדי לרצות אותנו, אנחנו רוצות לתת לילד שלנו להיות הוא עצמו, לתמוך ולעודד אותו בקצב שלו.

וכן, גם לנו קשה להיפרד לצד הבכי והמבט שמכווצ’ץ’ לנו את הלב.. אבל, את הקושי שלנו, נשאיר לרגע מחוץ לשער (נוציא אותו אח״כ אצל הבן.בת זוג/ חבר.ה) כדי שכרגע נהייה פנויים רק לקושי שלו, נהיה יציבות וסומכות עליו ועל הצוות שהוא יצלח את הפרידה. הרי גם כשאנחנו בסערה, אנחנו צריכות מבט רגוע שמבין אותנו ומעביר את המסר שהכל יהיה בסדר ולא מבט לחוץ ומהוסס, שמגביר לנו את המתח.. כי אולי באמת משהו לא טוב הולך לקרות.

אז בבקשה אל תגידו לו “תיפרד יפה, או אתה כבר גדול וכל הילדים כבר נפרדים יפה אז אין לך סיבה לבכות” כי מבחינתו יש לו סיבה. קשה לו כרגע להיפרד מכם וקשה לו עדיין להסתגל למקום החדש, לכן לא נרצה לבטל את התחושה שלו, או להעביר לו מסר שאנחנו לא מבינים אותו –  כי דרכנו הוא מכיר את העולם אבל בעיקר גם לומד על עצמו.

אז מה כן להגיד ומה יכול לעזור לו?

הילד שלנו בעיקר צריך שנבין אותו ושלוקח לו זמן.. לכן נרצה לתת לגיטימציה לתחושה וכלים להתמודדות כשאותן תחושות צפות. נייצר וודאות ונשתף אותו מראש (ולא כשהוא כבר דרוך) מתי ואיך אתם נפרדים ומכיוון שאין לקטנטנים תחושת זמן, ננסה להיות ספציפיים: “ניפרד אחרי ציור משותף/נשיקה במצח”, בנוסף, נשתף אותו מי יבוא לאסוף אותו ומתי, “אבא יבוא לקחת אותך אחרי ארוחת צהריים/פרי”. כדאי שתגיעו בבקר מוקדם לגן, כי אז רק ילדים מעטים כבר הגיעו, ולצוות יש יותר פניות וגם יותר משחקים פנויים, אנחנו לא ניעלם ונייצר הסחה, כי זה לא ימסמס את הקושי. להפך, נייצר “טקס כניסה”: סדר פעולות קבוע של הכניסה לגן ותוך כדי כך נתמלל: “נגיע לגן, נפתח את השער, נפגוש את “כרמלה הגננת, נתלה את התיק, נשים את האוכל/מים על המדף וניפרד עם חיבוק, נשיקה אחת בלחי ואחת במצח”. אם נראה שקשה לו, נשקף לו את הרגש, שיכיר את התחושות שלו ושיידע שיש להן מקום, נגיד לו בקצרה ש”אנחנו רואים שקשה/עצוב לך, זה באמת מקום חדש, לאט לאט נתרגל ונכיר אותו יותר, אתה יכול לבחור משחק/ציור או להיות קצת ליד כרמלה הגננת, אתה בוחר”, ניתן עוד חיבוק גדול ונלך.. חשוב לשים לב שאחת מהצוות אכן פנויה לתמוך בו ברגע הזה ולא למשוך את הפרידה, כי זה בעצם מגביר עוד יותר את המתח, מתי זה באמת קורה.

תזכרו שלאט לאט, כשהפרידה תחזור להיות רוטינה, כשיכיר יותר טוב את הצוות והילדים ונשמור על טקס קבוע, הוא יכנס יותר בטוח בעצמו. זה כמובן בקצב הצעדים ופעימות הלב שלו.

הכותבת היא מדריכת הורים ומרצה בתחום ההורות מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך

להמלצות נוספות בהורות – ארבל שרייבמן הדרכת הורים

לטורים של ארבל שרייבמן הדרכת הורים >הקליקו כאן