לא השרירים קובעים: המדע שמאחורי החוסן של ספורטאים

בשעת בוקר מוקדמת בקיץ של טוקיו 2021, עקבו מיליוני ישראלים בדריכות אחר לינוי אשרם, התקווה הגדולה למדליה אולימפית, כשעלתה על המזרן. תוך דקות ספורות, באחד מרגעי המפתח של התרגיל, התממש הסיוט הגדול: המכשיר נפל.

בעולם הספורט המקצועני, רגע כזה נחשב ל"תהום" מנטלית. עבור רוב האנשים, מעידה כזו מהווה נקודת אל-חזור, המובילה לוויתור עצמי ולאובדן ריכוז, אבל אשרם פעלה אחרת. היא סירבה לתת לנפילת המכשיר להגדיר את איכות התרגיל או את היום הגורלי שלה. בחדות יוצאת דופן, היא שבה לביצוע, סיימה אותו ברמה הגבוהה ביותר וזכתה במדליית הזהב ההיסטורית.

ההישג של אשרם לא היה רק תוצר של יכולת גופנית או כוריאוגרפיה מדויקת. זה היה ביטוי מזוקק של פסיכולוגיית ספורט בשיאה. היכולת לנתק טעות בודדת, להשאירה מאחור ולהתמקד בביצוע הבא בתוך שברירי שנייה, היא פרי אימון מנטלי תובעני לא פחות מהאימון הפיזי. בעידן שבו הרמה הפיזיולוגית והתזונתית של כולם גבוהה, ההבדל בין מדליה למקום רביעי כבר מזמן אינו נמצא רק ברגליים, אלא גם במבנה הנפש.

המדע שמאחורי ה"זון"

פסיכולוגיית הספורט מהווה צומת מרתק בין הבנת המוח לפיזיולוגיה של הגוף. המדע בתחום זה בוחן כיצד גורמים נפשיים מעצבים את הביצועים הפיזיים שלנו. במצבי לחץ, הגוף מפריש הורמונים כמו אדרנלין וקורטיזול. אצל ספורטאי ללא הכנה מנטלית, אלו יתבטאו ברעידות, "ראיית מנהרה" ושיבוש בחשיבה.

לעומת זאת, אצל המקצוען, הלחץ מתועל ליצירת "מצב זרימה" (Flow) – תחושה שבה הזמן מאט, הריכוז מוחלט והתנועות מתבצעות מאליהן.

המומחים בתחום משתמשים באסטרטגיות מורכבות כמו דמיון מודרך, שבו הספורטאי "מריץ" את הביצוע בראש מאות פעמים עד שהמוח מזהה אותו כזיכרון מוכר, או טכניקות של דיבור עצמי שנועדו להחליף את הקול הביקורתי בקול שמניע לפעולה. זהו ניהול מדויק של קשב: היכולת לסנן את רעש הקהל, את ציפיות המדינה ואת הפחד מכישלון, ולהתמקד אך ורק בתנועה המכנית הבאה.

חוסן ישראלי ככלי קיומי

בהקשר המקומי, התיאוריות הללו מקבלות משמעות עמוקה וחיונית. הספורטאי הישראלי אינו פועל בסביבה מבודדת ושקטה. הוא צומח במדינה שבה החדשות בוערות תמיד, והשאיפה להצלחה כרוכה בתחושת שליחות לאומית. בישראל, פסיכולוגיית הספורט מגשרת בין ה"חוצפה" המקומית למקצוענות ברמה בינלאומית.

אנו עדים לספורטאים הנדרשים לתפקד בשיא יכולתם כשברקע אירועים ביטחוניים מורכבים. במובן זה, הכלים הפסיכולוגיים – ויסות רגשי ועמידות מול משברים – הופכים לכלי הישרדות. המגרש הופך למעבדה שבה לומדים כיצד לא להתפרק כשדברים משתבשים, שיעור שרלוונטי לכל ישראלי. בשנים האחרונות, הידע שנצבר בספורט זולג לשיקום החברה כולה: טכניקות לשיפור תפקוד תחת לחץ מיושמות כיום בעבודה עם כוחות הביטחון ובשיקום אוכלוסיות שעברו טראומה.

המהפכה של הספורטאי החובב

הטעות הנפוצה  היא לחשוב שפסיכולוגיית הספורט מיועדת רק לאליטה האולימפית. המהפכה האמיתית מתרחשת בשבילי האופניים, בפארקים ובמכוני הכושר. כל אדם שמתעורר לפנות בוקר לאימון,  כשהגוף דורש עוד שעה של שינה, מנהל למעשה מאבק פסיכולוגי. השאלה "למה אני עושה את זה?" שעולה ברגעי קושי, היא שאלה שהתשובה עליה היא מנטלית, לא פיזיולוגית.

הפסיכולוגיה מלמדת את הספורטאי החובב איך להתמודד עם אכזבה אחרי אימון שהתפספס, איך לבנות מוטיבציה פנימית עמידה, ואיך להפוך את הספורט לכלי לשיפור הבריאות הנפשית ולא למקור לחץ נוסף. היא מעניקה את ההבנה שכישלון הוא אינו סוף הדרך, אלא מידע שיש ללמוד ממנו.

בסופו של דבר, בין אם מדובר בלינוי אשרם על המזרן ובין אם מדובר בכם שמנסים לסיים את הריצה הראשונה שלכם, העיקרון זהה. הגוף מסוגל להרבה יותר ממה שאנו משערים, והחסם העיקרי הוא בדרך כלל הדיאלוג הפנימי שלנו. פסיכולוגיית הספורט היא לא קסם, אלא עבודה שיטתית על המחשבות. כפי שראינו בטוקיו, כשהמחשבה מסונכרנת עם הגוף, גם נפילה בלתי צפויה לא תעצור את הדרך אל הזהב.

לפרטים נוספים על תכנית הלימודים תואר שני (.M.A) בפסיכולוגיה של הספורט לחצו כאן 

הכותב: פרופ' גרשון טננבאום, ראש תכנית התואר השני בפסיכולוגיה של הספורט, הקריה האקדמית אונו