טור דעה| ערב תשעה באב: דרישת שלום מהעבר וקריאת השכמה לעתיד

ערב תשעה באב קיבלנו דרישת שלום מן העבר שרודף אחרינו – שרידי קורות עץ שרופים מחורבן בית ראשון נתגלו בחפירות עיר דוד. על רקע התעצמות הווויכוח הפנימי והקיטוב בתקופת הבחירות, התזכורת הזו באה לרמוז שאף מממלכה יהודית לא שרדה מעבר למספר הגורלי של 75 שנים. מתוך חשש אמיתי לשלום הבית, הוקמה בעיצומה של תקופת המהפכה / הפיכה המשפטית תנועת ההמונים "הרבעון הרביעי", במטרה לאפשר לנו לצלוח יחד את הרבעון הקריטי שישלים לנו מאה שנות עצמאות.

החשש הזה מקבל גיבוי מדעי מובהק: מחקרים במדעי המדינה, ביחסים בינלאומיים ובסוציולוגיה פוליטית מלמדים שמדינות מגוונות המאמצות מנגנונים המבטיחים ייצוג הולם לכלל המגזרים – כמו פרלמנט פרופורציונלי, ייצוג בשירות המדינה או קואליציות רחבות – מצמצמות באופן דרמטי את הסיכון למלחמת אזרחים.

מחקרים אלו מצביעים על עיקרון קריטי נוסף: מניעת משחק "סכום אפס". כאשר קבוצה חשה שחזקת השלטון בידי יריביה פירושה אובדן מוחלט של זכויותיה או ביטול כוחה האלקטורלי, הסבירות שתפנה למרד אלים מזנקת. לצד זאת, אמון ציבורי איתן במוסדות המדינה, שמירה על עצמאות המשפט והשירות הציבורי, ומניעת פוליטיזציה של הצבא והמשטרה הם תנאי בלעדין לקיומו של מנגנון ניטרלי ליישוב סכסוכים. ברגע שגופים אלו מזוהים עם מחנה פוליטי או מגזר מסוים, הם מפסיקים להיתפס כמגיני הציבור והופכים בעיני חלקים מהאוכלוסייה ל"מיליציה של השלטון".

למערכת הזו מצטרפים צורך קיומי באספקת חינוך, בריאות ותשתיות באופן שוויוני המעודד את זיקת האזרח למדינה ולא לזהויות שבטיות, ומעל הכל – בלימה מוחלטת של דה-הומניזציה ושיח "בוגדים". כפי שהראה מדען המדינה ג'יימס פירון, מלחמות אזרחים פורצות לעיתים קרובות בשל "בעיית מחויבות": מצב שבו צד אחד אינו מאמין שהצד השני ישמור על התחייבויותיו בעתיד. רטוריקה המכתירה יריבים פוליטיים כ"אויבים" או "בוגדים" ממסגרת את הפוליטיקה כמאבק קיומי, ומקרבת את הרגע שבו לוחמה מניעתית נתפסת כצעד לגיטימי.

כשאני מביט ברשימת הקריטגוריות הללו, אני מוצא את עצמי נבהל: נראה שאנחנו יכולים לסמן לצערנו "וי" כמעט על כל אחד מהתסמינים המסוכנים הללו. הייתי אתמול בכנס בחירות של נפתלי בנט בגני תקווה, שבו הזהיר כי "אסור שהבחירות יהפכו למלחמת אחים", ומיד לאחריו התריע הנשיא הרצוג על איומים חמורים המרחפים מעל טוהר הבחירות.

אולם למרות החשש המוצדק, אני מנסה בכל זאת להיאחז באופטימיות. עוד בימים שקודם לילדינו הקטנים, הייתי נוהג לקחת את רעייתי להרצאות על בירה, ובאחת מהן – עם עמוס עוז ז"ל – אני נזכר תמיד ושואב ממנה עידוד. עוז סיפר אז בדרכו הייחודית:

"עיתונאים זרים באים אליי ואני רואה את הריר נוזל להם על השפתיים: 'מתי סוף סוף אתם הישראלים תתנו לנו מלחמת אזרחים עסיסית קטנה? כמו הסורים, כמו העיראקים. הלא יש לכם מחלוקות נוראות: דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, ניצים ויונים, שמאלנים וימנים, עשירים ועניים. איפה מלחמת האזרחים?'

ואני מאכזב אותם. אני אומר להם: תראו, בכל מאה ומשהו שנות הבדידות שלנו כאן, לא נהרגו יותר מחמישים יהודים בידי יהודים אחרים בשל אמונות ודעות. החל מרצח דהן ערב מלחמת העולם הראשונה, דרך אלטלנה והסזון, ועד לרצח אמיל גרינצווייג ורבין. חמישים! אחד זה יותר מדי, אבל בהשוואה להיסטוריה שלכם באמריקה – עם נהרות ונחלי דם של מלחמת אזרחים עקובה מדם; בהשוואה לאנגליה הפלגמטית על מלחמות הדת הנוראיות שלה; בהשוואה לצרפת שנעשתה צרפת דרך הגיליוטינות, שלא להזכיר את גרמניה או איטליה – הרקורד שלנו מבחינה זו הוא כמעט לא ייאמן. במחלוקות הפנימיות הנוראיות ביותר כמעט שלא שפכנו את דמו איש של רעהו.

אז למה? היכן היא מלחמת האזרחים שלנו? אני אומר להם – תפקחו עיניים, מלחמת האזרחים שלנו כבר בעיצומה. אבל אנחנו בדרך כלל לא יורים זה בזה; אנחנו עושים אחד לשני התקפי לב ואולקוס בכך שאנחנו אומרים זה על זה דברים איומים. זאת מלחמת האזרחים שלנו. ויחסית, זה האופן המתורבת ביותר. לא הייתי מתחלף – לא עם אמריקה או אנגליה, ובטח שלא עם רוסיה והאופן שבו הכריעו את שאלות הזהות שלהן."

המילים הללו מקבלות משנה תוקף כשמסתכלים פנימה, אל השטח. בשנה האחרונה ידענו גם בעיר שלי, קריית אונו, מחלוקות שהפציעו פעם אחר פעם: החל מריסוס כתובות נאצה על בית כנסת וקרבות על דגלי הגאווה, ועד לוויכוחים טעונים על זהות רב העיר. מלחמת הגיוס מול החברה החרדית גלשה גם אלינו מתוקף הקרבה לבקו"ם, ואנו עדים כמעט מדי שבוע לחסימות צירים ולזליגת המחאה לרחובות השכונות הדרומיות. בשבוע שעבר זה הגיע לשיא עגום כשנחשפתי לשלטים ארסיים ומפלגים במרחב הציבורי. אדי הדלק אכן באוויר, אך מנגד – אני זוכה לפגוש באופן אישי גם פנים אחרות לחלוטין של אותה חברה חרדית. רק לפני שבועיים התארחתי בסעודת הודיה שארגן מתנדב של "איחוד הצלה" עבור חיילים פצועים במחלקת השיקום בשיבא, לצד פעילות של ארגון חרדי המפעיל בית מרקחת חינמי לתרופות עבור נזקקים. המציאות רחוקה מלהיות חד-ממדית, וחובה עלינו לראות את מלוא מורכבותה.

המורכבות הזו פוגשת אותנו במלוא הדרה דווקא ביום שבו נהוג לדבר רק בסיסמאות על "אחדות". הערב, למשל, אני מתארח אצל משפחת משרקי מקריית אונו, הפעילה בארגון "הכיפות השקופות" – מונח יפהפה שממחיש שמי שחובש כיפה שקופה מסוגל לראות דרכה באמת את "האחר", ואולי גם את אותם אנשים שנעשו "שקופים" בעיני החברה.

כי אחדות אמיתית, אני מאמין, אינה מתמצית בהורדת ראש או בטשטוש הפערים. היא ההבנה העמוקה שאינני פועל עוד כפרט מבודד, אלא חָב חובת אחריות כלפי הכלל כולו. אחדות אינה דורשת אחדות המחשבה, אלא את אחדות הניגודים – אחדות מתוך השבר, מתוך הקושי ומתוך מחלוקת עמוקה. להיות מאוחד פירושו לדעת לבקר מבלי לשלול, לחלוק מבלי להדיר, ובעיקר – לדעת להסכים שלא להסכים ואם צריך אז גם לדעת להתפשר.

למעוניינים: מעגל שיח בערב תשעה באב, ב 21:00 רחוב ירושלים 19 קריית אונו