הצליל שנשאר | המסע של סעידה מקריית אונו: מלוזאן והפילהרמונית לעמדת הכנרת הראשית

כאשר סעידה בר-לב נוגעת במיתרי הכינור, העולם שסביבה משתתק. "אני נוגעת בכלי, הגוף שלי נוגע בו, אני מפיקה צליל – וזה רק אני והצליל," היא מתארת. "מעבר לזה, אני בקשר עם המנגינות, ואז עם המלחין שכתב אותן. אלו מלחינים שקיבלו את זה ישירות מאלוהים. צינור ישר, הכתיבה המוזיקלית הכי גבוהה שיש".

החודש, עם פתיחת עונת ספטמבר 2026, תושבת קריית אונו ומהנגניות המובילות בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, פותחת פרק חדש ומרכזי בקריירה שלה: כניסה לתפקיד הנגנית הראשית בתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון. מאחוריה עומד סיפור חיים מרתק שנשזר בין תרבויות, אידיאולוגיות נוקבות ומסירות טוטאלית למוזיקה.

ילדות של צלילים ותרפיה בלוזאן

סעידה נולדה באנגליה וגדלה בלוזאן שבשווייץ הצרפתית, בתו של אסף בר-לב יליד חיפה, פסנתרן ונגן בסון. "גדלתי בבית מוזיקלי," היא משחזרת. "אבא שלי ניגן בתזמורת, וכילדה הלכתי לשמוע המון חזרות. מגיל קטן נחשפתי לקונצרטים, והרקע כולו היה אמנות ומוזיקה. אמא שלי הייתה זמרת שלמדה פיתוח קול, ובמקביל עסקה במקצועות ריפוי ותרפיה – עיסוי, תנועה מרפאת וכל מה שקשור לריפוי הגוף והנפש".

בבית הזה צמחה שלישיית אחים בעלת שמות ייחודיים ומפתיעים: תמרה ג'מילה, סעידה עמנואלה, וזמיר ישמעיל.

השמות הערביים המובהקים לא נבחרו במקרה. "אבא שלי גדל בבית מאוד שמאלני וקומוניסטי עוד לפני קום המדינה, והדבר השפיע עליו עמוקות", מסבירה סעידה. "אף שהיה אשכנזי טהור, הוא בחר להעניק לכל אחד מאיתנו שם יהודי ושם ערבי מתוך רצון עז והזדהות של שלום ודו-קיום. זו הייתה מחאה פציפיסטית מובהקת מבחינתו". על השאלה האם ניסה להסתיר את זהותו היא משיבה נחרצות: "זה היה ברור לחלוטין שהוא יהודי והוא אף חווה אנטישמיות. הוא לא הסתיר דבר".

"תחליפי את השם, את ערבייה?"

בשנת 1989, בהיותה בת 20 בלבד, עלתה סעידה לישראל, והמפגש התרבותי הכה בה בעוצמה. "נחתו עליי תגובות שלא הייתי מודעת להן בכלל במציאות המקומית," היא נזכרת. "אנשים פגשו בחורה צעירה, לא מדברת עברית, שלא מכירה את ההיסטוריה של המקום, וקוראים לה סעידה בר-לב. אנשים באותה תקופה הגיבו בצורה קשה מאוד ואמרו לי: 'תחליפי את השם, את ערבייה?'.

לא ידעתי אפילו איך להסביר את זה – אבא שלי נתן לי את השם ומעולם לא הסביר לי על המטען שהוא נושא. בשווייץ זה מעולם לא היווה עניין; היו לי חברים בשם אחמד ויסמין, ולמדו איתי בקונסרבטוריון תלמידים כמו נביל, ומוחמד ממצרים".

הבית כעוגן, והקמת החינוך האנתרופוסופי בקריית אונו

הבחירה של סעידה בכינור צמחה מתוך הקשר הקרוב עם אביה. "הייתי לחלוטין 'הבת של אבא שלי'. הקשר הזה עיצב מאוד את מי שאני היום וגם את בחירת המקצוע".

רובד משמעותי נוסף בעיצוב זהותה היה החינוך האנתרופוסופי שספגה בלוזאן: "חונכתי בחינוך אנתרופוסופי וזה הטביע בי חותם עמוק. כשהפכתי לאם, שלחתי את ילדיי לבית ספר אנתרופוסופי, ואף הייתי שותפה להקמתו יחד עם חבורת אימהות שהקימו את בית הספר האנתרופוסופי בקריית אונו. קיבלתי את הערכים האלה בילדות, והמשכתי ליישם אותם כאדם בוגר".

כיום היא אם לשלושה (בגילאי 24, 22 ו-11). אבי ילדיה הוא שמואל הרשקו, מוזיקאי שגדל בקריית אונו, אותו הכירה בין כותלי התזמורת: "הוא יצא לגמלאות לפני כמה שנים, ועבדנו יחד 30 שנה. זה כלל סיורים אינטנסיביים ביפן, דרום אמריקה, צפון אמריקה ואירופה. לנהל בית במקביל, עם עזרה של מטפלות ובייביסיטר ולצאת מדי ערב לקונצרטים – זה ממש לנהל מפעל".

לדבריה, ההרמוניה נשמרה גם בזכות הכלים השונים: "הוא נגן טובה ואני נגנית כינור. אלו קבוצות כלים וסגנונות שונים, מה שאפשר לנו עצמאות רבה בתוך העבודה המשותפת. לא נסעתי לכל המסעות ונשארתי בבית כי גידול הילדים היה בראש מעייניי, אבל היו המון סיורים ארוכים של כמה שבועות שלקחנו את הילדים איתנו. הילדים שלנו גדלו בבית מוזיקלי ומאוד מוכשרים, אך בחרו לא לעסוק בכך במקצועיות כפי שאני עשיתי – הם מתמקדים בספורט ובלימודים, הבן הבכור לומד כלכלה, וכל אחד מתפתח בדרכו. המוזיקה תמיד נשארת חלק בלתי נפרד מחייהם".

מהמבחן הראשון בפילהרמונית ועד 36 שנות במה

ההתאקלמות המקצועית שלה בישראל החלה כמעט במקרה. "היה לי המון מזל. עליתי לארץ כדי להמשיך ללמוד עם הכנר חיים טאוב ז"ל, וכעבור כמה חודשים נגמר לי הכסף ולא יכולתי לממן את השיעורים. חיפשתי עבודה כדי להתפרנס, ניגשתי לאודישן בפילהרמונית והתקבלתי כבר במבחן הראשון".

השנה הייתה 1990, וסעידה הייתה בת 21 בלבד. "עוד לא ידעתי עברית; דיברתי בעיקר אנגלית וקצת גרמנית". החוויה היתה עוצמתית מבחינתה של סעידה "ניגשו אלי נגנים ותיקים של הפילהרמונית וסיפרו לי שהם גדלו עם אבא שלי אסף בר לב, סיפרו לי שהוא שירת איתם בתזמורת צה"ל, ושמעתי בפעם הראשונה שלמעשה אבא שלי בעצמו ניגן כנגן בסון בפילהרמונית לפני שהוא בחר לעבור לשוויץ". מספרת סעידה ומוסיפה "כל המידע על החיים שלו לא ידעתי לפני שהגעתי בעצמי לישראל ולתזמורת הפילהרמונית".

הקשר עם טאוב ז"ל נמשך לאורך השנים: "הוא שמר איתי על קשר הדוק והגיע כמעט לכל הופעה שלי. מה שלקחתי מחיים זה שכשאנחנו מנגנים, אנחנו תמיד צריכים לחפש לשיר, כמו זמרת. מה שאני יכולה לשיר, אני יכולה לנגן בצורה הגיונית. להעביר את הקול האנושי ישירות לכלי".

מי שקיבל אותה וטיפח את דרכה לאורך עשורים היה מאסטרו זובין מהטה. כיום, כשהיא מציינת 36 שנות פעילות בפילהרמונית, היא מסבירה איך שומרים על אותה רעננות ודיוק: "אני בן אדם שהבין שהכול קשור להכול – גוף, נפש ורוח. אני תמיד מחפשת להתפתח, גם בפרטים הקטנים שלא נראים לעין אלא קשורים ברגש ובמחשבה. רודולף שטיינר הדגיש תמיד את החשיבות של חשיבה עצמאית. אנחנו חיים בתקופה שבה קריטי שנשמור על חשיבה עצמאית ולא ניסחף ל'מה הם אמרו ומה יגידו'. ברגע שמתעסקים במה יגידו – הולכים לאיבוד".

לצד הבמות המרכזיות, מקדישה בר-לב חלק ניכר ממרצה לפרויקט "מוזתיקה", המביא מוזיקה קלאסית בהתנדבות לקהילות ולאנשים עם צרכים מיוחדים.

"אני בעיקר מרגישה שאני מקבלת שם הרבה יותר ממה שאני נותנת," היא מספרת בהתרגשות. "ניגנתי קונצרט של מוזתיקה בבית החולים אברבנאל, במחלקה סגורה של נשים. מטופלת צעירה, יפהפייה וחולה, פנתה אליי ושאלה אותי מה אני מרגישה כשאני מנגנת. עניתי לה: 'כשאני מנגנת, אני לא מרגישה לבד'".

להוביל מהבמה: החזון בראשון לציון

הכניסה לתפקיד הנגנית הראשית בתזמורת ראשון לציון פותחת עבורה מרחב השפעה חדש ועוד שהיא נמצאת בימים אלה בשנת שבתון, ובעונה הקרובה תשמש כנגנית מובילה בתזמורת ראשון לציון: "זהו תפקיד של מתווך בין הנגנים, המנצח והאומנים האורחים. זה מעמד שבו אפשר לתרום, להשפיע ולתמוך הרבה מעבר לישיבה כחלק מקבוצה, ומנגד מקבלים המון מהמפגש הישיר עם המנצחים והסולנים".

כשנשאלה על חזונה לתפקיד, תשובתה נטועה עמוק במציאות המקומית: "החזון שלי הוא שיהיו יחסים טובים ביני לבין הנגנים והמנצחים, ובעיקר שנעשה מוזיקה טובה ושגרה במדינת ישראל. אפשר לקוות גם לכמה ימים של שעמום ושקט, זה לא נורא בכלל, לצד בריאות פיזית ונפשית. בנוסף, שנמשיך להיות סקרנים. אני חווה את עצמי כאדם סקרן, ומאחלת לעצמי להישאר פתוחה ומסקרנת".

לדור הצעיר של המוזיקאים שמביט בה וחולם להגיע לבמות הגדולות, יש לה מסר ברור ופשוט: "להיות אמיצים, להתמיד, ולהקשיב להמון קונצרטים ואופרות. לבוא ולהיות קהל. כילדה שמעתי אינספור הופעות, וזה היה חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי. לנגנים צעירים אני ממליצה לבוא לשמוע מגוון קונצרטים, כולל שעות סיפור לילדים, ולהורים אני אומרת: לנגן צעיר חייב להיות מערך תמיכה מלא מהסביבה, כדי שהוא לא יהיה לבד בדרך הזו".

להצטרפות לקבוצת העדכונים בזמן אמת >> לחצו כאן

קרה משהו מעניין בשכונה? נתקלתם בסיפור שחייבים לספר? צרו איתנו קשר במייל [email protected] או בוואטסאפ