הניצוץ של נדב: מהשכול בנובה לחמ"ל המתנדבים שמדליק את האור ללוחמים בשטח

ב-7 באוקטובר, כשהתופת הכתה במסיבת הנובה, נדב ביטון ז"ל נסע לבלות עם חברו ברעים. כשהחלה המתקפה הם נמלטו מהמקום לכיוון הפרדסים, אך במהלך המנוסה חברו נקע את רגלו והתקשה להמשיך בדרך. נדב עזר לו ולא נטש אותו וסייע לו להסתתר בתוך גומחה בעץ לאחר שהסתיר אותו עם ענפים. לנדב היה חשוב להגיד לחברו שהוא חוזר הביתה באותו היום, הוא שב ואמר לו שעליו להישאר במקום המסתור וביקש מחברו להמתין עד שיחזור עם עזרה, בדרכו לחיפוש עזרה נתקל בחוליית מחבלים ונורה למוות, וחברו ניצל. "הוא נפל כגיבור ישראל" מספר בן דודו, אבי מימון. הכאב על אובדן בן הדוד האהוב טילטל את משפחתו ואת המדינה כולה, אבל מתוך תהומות השכול ההם,  נולד ניצוץ ענק של אור. פנייה מקרית ברשתות החברתיות שביקשה ציוד בסיסי ללוחמים, שלחה אותו להרים טלפונים לחברים באור יהודה, ומאותו הרגע – שום דבר כבר לא חזר לקדמותו.

כיום, החמ"ל שהקים הפך לאופרציה המונעת על ידי כ-40 מתנדבים קבועים עם לב ענק. בתוך שעות בודדות הם מסוגלים להרים ערבי פריסה מושקעים, לשנע טונות של בשר וציוד למוצבים המרוחקים ביותר, ולרתום אומנים שמגיעים לשמח את הלוחמים בשטח. בראיון חשוף ומרגש, הוא מספר על מאחורי הקלעים הלוגיסטיים, על פניות מפתיעות של אזרחים בני 80 שרק רוצים לקחת חלק, על המעבר הרגשי החד והמטלטל בין הרמת המורל בבסיסים לבין המפגשים האינטימיים במחלקות השיקום, ועל הדלק שמחזיק אותו ער בלילות: "המחויבות הזו הגבורה של נדב".

מה היה הרגע הספציפי שבו הבנת שאתה עוזב הכל ומקים את המפעל הזה?

"ב-7 באוקטובר איבדתי את בן דודי במסיבת הנובה, נדב ביטון ז"ל, שהיה אחד מגיבורי ישראל. נדב היה במסיבה ונרצח. האובדן הזה טילטל אותי ואת כל המשפחה, כמו את עם ישראל כולו. הרגשתי שאי אפשר לשבת בבית; חייבים לקום ולעשות מעשה. הרגשתי שכל אחד צריך לתת את התרומה שלו, מתוך נדיבות הלב, למען המדינה". סיפר מימון והוסיף "זמן קצר לאחר מכן, ראיתי פנייה ברשתות החברתיות שבה ביקשו סיוע בסיסי ביותר ללוחמים. החלטתי שאני נרתם במאה אחוז. התחלתי לפנות לחברים טובים, ופשוט חיברתי בין אנשי הקשר שלי בצבא לבין החברים שלי מאור יהודה. זה היה הניצוץ הראשון שהדליק אצלי את ההבנה שצריך ליזום, לפעול ולעשות באופן קבוע למען הלוחמים שלנו. כשאתה רואה את הנכונות של האנשים לסייע ואת ההירתמות המטורפת מסביב, אתה מבין שאתה עושה את הדבר הנכון בזמן הנכון.

איך מתרגמים את הרצון הטוב שלך לאופרציה שמגיעה עד למוצבים הכי מרוחקים ולמרכזי השיקום?

"בסופו של דבר, הכוח המניע הוא עם ישראל והאנשים הטובים שנרתמים. הכל נעשה בהתנדבות מלאה. הציבור רואה ברשתות את העשייה המבורכת שלנו, של שולחנות עמוסים כל טוב, אבל מאחורי הקלעים מדובר במבצע לוגיסטי מהיר ומורכב שמנוהל דרך מערך של כ-40 מתנדבים קבועים.

לדוגמה, רק בשבוע שעבר פנתה אליי יחידה צבאית מובחרת שרצתה לארגן ערב "על האש" לכ-40–45 לוחמים. בשלב הראשון אני מוודא מולם מה חסר ברמת התשתית – שולחנות, מנגלים, ציוד. אם אין, אני מיד מתחיל בסבב טלפונים והודעות ווטסאפ לקבוצת המתנדבים שלי בשטח. תוך שעות בודדות הרמנו את הכל: גייסנו בשרים, שתייה, סלטים וכל מה שצריך. מיד התייצב מתנדב עם רכב עמוס, ויחד עם צוות של עוד ארבעה חבר'ה הם יצאו ישירות לבסיס. הלוגיסטיקה הזו דורשת זמינות, תיאום מול גורמי צבא, ומערך שינוע מהיר שיודע להגיע לכל נקודה בארץ בהתראה קצרה.

איך נראה הגיוס של אמני ישראל? האם הם אלו שפונים אליכם, או שאתה צריך להפעיל את קשרי המדיה שלך כדי לרתום אותם?

"הגיוס של האמנים עובד בצורה הכי ישירה וחמה שיש. אני פשוט מרים טלפון ישירות לאמן, מציג את הצורך ורותם אותו למשימה. בין האומנים הזמרים לדורון מירן, לרוניוס כרמי, למוטי זרח, אמרתי להם: "יש לי ערב עם 150 לוחמים, הגיבורים שלנו, ואני צריך אתכם כדי להנעים להם את הזמן ולשמח אותם". אני לא צריך להגיד מילה אחת מעבר לזה. הם ישר מתייצבים. התפקיד שלי ושל החמ"ל הוא לדאוג להם למערכות הגברה ולכל הציוד הטכני הנדרש, והם מגיעים מכל הלב ועושים שמחה ענקית לחיילים.

במקביל, הרשתות החברתיות עושות עבודה מדהימה. אזרחים רבים רואים את התכנים שלנו בפייסבוק ופונים אליי באופן עצמאי כי הם רוצים לקחת חלק ולהתנדב. זה מרגש בכל פעם מחדש לראות את טווח הגילאים הרחב של הפונים. באחד הימים התקשרה אליי אישה בת 80 מסביון שראתה מה אנחנו עושים וביקשה בכל לשון של בקשה להירתם ולעזור. ההיענות הזו חוצה מגזרים, גילאים ויישובים, וזה מה שמאפשר לי לנהל מערך מתנדבים חזק של כ-40 איש שזמינים לכל קריאה.

יש הבדל עצום בין הרמת מורל של לוחמים בשטח לפני או אחרי משימה, לבין מפגש עם פצועים במרכזי השיקום. ואיך אתה אישית מתמודד עם המעבר הרגשי הזה?

"הדינמיקה אכן שונה לחלוטין, והמעבר הרגשי הוא אחד האתגרים הכי מורכבים בעשייה הזו. כשאתה מגיע לשטח, לבסיסים או למוצבים, האנרגיה היא של אדרנלין, לוחמנות ורצון לפרוק מתח. הלוחמים באים "להרים", לשיר, לאכול טוב ולחגוג את הביחד שלהם לפני משימה או מיד אחריה. שם האנרגיות מפוצצות והמטרה היא להטעין אותם בכוח. במרכזי השיקום, המפגש הוא הרבה יותר אינטימי, שקט וחשוף. אתה פוגש את המחיר הכבד של המלחמה פנים אל פנים. הדינמיקה שם דורשת המון רגישות, הקשבה וסבלנות. המעבר הרגשי הזה מטלטל,  בשנייה אחת אתה רוקד עם מאות לוחמים בשטח, וביום למחרת אתה יושב ליד מיטה של פצוע פציעה קשה שמנסה להשתקם, ועל זה נאמר באתי לחזק יצאתי מחוזק".

איך מתמודדים?

"מזכירים לעצמנו שבשני המקומות המטרה שלנו היא אחת: להראות להם שעם ישראל איתם, לחבק אותם ולא להשאיר אותם לבד אפילו לרגע. השליחות הזו היא שמחזיקה אותי ומאזנת את הלב".

תוכל לשתף ברגע אחד, מפגש ספציפי עם חייל או פצוע, שנחרט לך בלב ולא תשכח בחיים?

היו המון רגעים כאלה, אבל קשה לשכוח מפגש באחד ממרכזי השיקום עם לוחם שנפצע קשה בקרב, חבר'ה צעירים שאיבדו חברים קרובים ונשארו עם פגיעות בגוף ובנפש. כשאני מגיע לבקר לוחם אני רואה איך חייל שרק לפני רגע ישב מכונס בעצמו מתחיל פתאום לחייך, להחזיק לנו את היד ולהודות לנו על זה שלא שכחנו אותו, זה רגע שמפרק אותך ומצד שני בונה אותך מחדש. המבט בעיניים שלהם, שמבינים שעם ישראל מעריך את מה שהם הקריבו, זה משהו שנחרט בלב לכל החיים.

ניהול חמ"ל לאורך זמן זו עבודה תובענית מסביב לשעון. איך מצליחים לאזן בין החיים האישיים, היזמות והעבודה, לבין הריצה המטורפת הזו למען האחר?

לומר שיש איזון מושלם? אין. ניהול חמ"ל כזה הוא מאוד אינטנסיבי אם כי יש ימים רגועים, זה מאוד דינמי,  ולעיתים קרובות החיים האישיים, העבודה והזמן הפרטי נדחקים הצידה. הטלפון לא מפסיק לצלצל, והמחויבות היא טוטאלית. אבל כשאתה פועל מתוך תחושת שליחות עמוקה, המושג "מחיר אישי" מקבל פרופורציות אחרות לגמרי.

הדלק שמניע אותי ומטעין לי את המצברים מחדש, במיוחד בימים קשים או כשהמשאבים והאנרגיות מתמעטים, הוא התגובות מהשטח. כשלוחם שולח הודעה שהפריסה או הערב שאירגנו נתנו להם כוח להמשיך, או כשאמא של חייל מודה לנו על ששימחנו את הילד שלה , כל העייפות נעלמת ברגע. הזיכרון של בן דודי נדב ז"ל, והידיעה שהעשייה הזו היא למען הגיבורים, נותנים לי את הכוח לקום בכל בוקר מחדש ולהמשיך לרוץ.

אור יהודה, העיר שלך, ידועה בחום ובקהילתיות שלה. איך העיר והתושבים משתלבים בתוך המיזם הזה?

"אור יהודה היא הלב הפועם של המיזם הזה. העיר שלנו באמת ידועה בחום האנושי, בערבות ההדדית ובקהילתיות המדהימה שלה, וזה בא לידי ביטוי מהיום הראשון של החמ"ל. רוב החברים הראשונים שרתמתי, אנשי הקשר והמתנדבים המרכזיים שמלווים אותי, הם תושבי אור יהודה, אנשים עם לב ענק שלא יודעים להגיד "לא" כשמדובר בעזרה לזולת. תושבי העיר, בעלי עסקים מקומיים והשכנים תורמים, מסייעים בלוגיסטיקה, פותחים את הלב ומראים את הפנים הכי יפות של החברה הישראלית. החמ"ל הזה אולי מגיע לכל הארץ, אבל השורשים העמוקים והחמים שלו נטועים עמוק באור יהודה".

איזה מסר אתה רוצה להעביר לחברה הישראלית?

"הכוח שלנו הוא אך ורק באחדות ובערבות ההדדית שלנו. כשאנחנו מסתכלים זה לזה בעיניים, שמים בצד את כל המחלוקות ופועלים יחד למען מטרה גדולה יותר אין שום דבר שיכול לעמוד בפנינו. החמ"ל הזה הוכיח שאזרח אחד, קבוצה קטנה של מתנדבים וקהילה חמה יכולים להניע הרים ולהגיע עד למוצב הרחוק ביותר. אל תמתינו שמישהו אחר יעשה, כל אחד יכול לתת מעצמו, אפילו במעשה קטן, ולהיות חלק מהאור הגדול של עם ישראל. זו המחויבות שלנו לגיבורים שאיבדנו, וזו המחויבות שלנו ללוחמים ששומרים עלינו ברגע זה ממש.

להצטרפות לקבוצת העדכונים בזמן אמת >> לחצו כאן

קרה משהו מעניין בשכונה? נתקלתם בסיפור שחייבים לספר? צרו איתנו קשר במייל [email protected] או בוואטסאפ